Content / Interactive

רן הר נבו (שאתם אולי מכירים בתור הופמן, על שם הדוקטור) פתח בלוג נוסף לענייני אינטרנט. בעברית. הדבר המיוחד בבלוג שלו הוא שרן הוא מנכ”ל סטארטאפ שגייס לאחרונה, 5min, ועתיד לעבור בתוך מספר שבועות לניו יורק. אלו, כשהם פותחים בלוג (לרוב לראשונה) הוא בדרך כלל באנגלית, וישר מקשר לבלוגספירה הישראלית באנגלית. בפוסט די מופתי שראוי שיעורר דיון רן מדבר על תעשיית האינטרנט הישראלית המנותקת למדי ממה שקורה באינטרנט העברי, ומסביר למה הוא, בכל זאת, יישאר גם כאן כשיהיה שם. ציטוט:

אני מבין את הצורך הישראלי להיות מעודכן, מודרני, חלוצי, שווה בין שווים. אני מבין גם את הצורך לכתוב לשותפים העסקיים בפאלו אלטו ומנהטן במקום לקהיליית היזמים מ”החצר האחורית” של אירפורט סיטי. אני מבין את הצורך, אבל נדמה לי שדווקא בו, ברצון הנואש הזה להרשים גלובלית, מסתתרת פרובינציאליות לא קטנה.

אבל מה לעשות, טעיתי.

לפני יותר משנה פנה אלי צביקה בינדר, במאי הסרט “הטוקבקיסטים” (בשבוע הבא ביס דוקו, ומיום שלישי באתר הווידאו של וואלה ויס) כדי להתראיין לפרויקט שלו. הראיון התקיים בתת תנאים בדירה של הבמאי. כמה חודשים לאחר מכן, בזכות החומרים שבינדר אסף, הסרט זכה לתמיכה מהגופים והקרנות שנוהגים לתמוך בפרויקטים תיעודיים, הראיונות צולמו מחדש (והראשים המדברים שולבו בעבודת פוסט בתוך עמודים על עמודים של טוקבקים - נראה מרשים) והסרט הסופי נראה מרחק שנות אור ממה שהייתי בטוח שיהיה פלופ לא מעניין. עוד נחזור לאיפה טעיתי, אבל קודם כמה מילים על הסרט.

במרכז הסרט נמצאות שתי דמויות שכפי הנראה הן מהמרכזיות בסצינת הטוקבקיסטים הישראלית התוססגונית (1). דב בינדר, נהג משאית חסר השכלה פורמלית מיהוד שהוא אביו של הבמאי, ויגאל “שפתי כהן” מרחובות, לשעבר פעיל ליכוד מקומי וסגן ראש העיר. שניהם מטקבקים יותר פעמים ביממה משאתם עושים ריפרש בעמוד הפייסבוק שלכם (כולכם, ביחד) בחודש, ושניהם טיפוסים צבעוניים מספיק - והמצלמה של הסרט אוהבת וחומלת אותם מספיק - כדי לצאת בסרט פשוט מלכים.

יש רגעים מרגשים כמו זה בו בינדר האב (הסיבה שהבמאי החליט ללכת על הסרט, כמובן), מתגלה כמשכיל ורחב אופקים יותר מהרבה אקדמאים שיצא לי להכיר, שנזכר בעוול שנגרם לו על ידי אביו, בעטיו הוא ממשיך להילחם את מלחמות הצדק גם בתגובות מספר 235 והלאה; או יגאל כהן, שיודע לבחור את הציטוטים העממו-מצחיקים ביותר שאפשר כדי לשווק את תפיסת העולם המנומקת שלו, שמן הראוי - ותזכרו איפה קראתם את זה קודם - שיהפוך בעקבות הסרט לז’וז’ו אבוטבול של המילניום הנוכחי.

דב בינדר. מתי הבלוג?

הסרט, כאמור, מומלץ מקסים, וגם עבדכם הנאמן מופיע בו לרגעים ספורים (זו כמובן הסיבה שהסרט לא רק מומלץ אלא גם מקסים). נדמה לי שהסיבה שמתוך החצי שעה בהן התבטאתי מול המצלמה נותרו דקות בודדות היא לא רק בגלל שרואים היטב שישבתי על מטאטא בזמן הצילומים - הסיבה היא שדיברתי על טוקבקים, על תקשורת, על המדיניות של וויינט בנושא (יש לנו הכי גדול, עובדה, תראו כמה טוקבקים). הסרט אמנם עוסק בשני טוקבקיסטים, אבל הוא לא נוגע בטוקבקים ובמהפך התקשורתי האמיתי שהם הביאו.

אולי זה כוחו - טוקבקים הם מדיום שזמנו, כצינור הביטוי של האדם הפשוט, עבר ונגמר. יש סיכוי סביר שטרם נחשפתם ליגאל כהן ודב בינדר למרות שהם כתבו יותר מלים מרוב הבלוגרים שאתם מכירים - הם פשוט כותבים את זה בעמודים שרק מאשרי התגובות באתרים, טוקבקיסטים אחרים והעובדים של רני רהב טורחים לקרוא.

במקום מתקדם יותר, בינדר וכהן כבר היו מבינים מזמן בעזרת התקשורת שהדרך שלהם להתבטא חייבת להתממש לא רק בטוקבקים, אלא גם בבלוג. זה נראה ברור מאליו לכל מי ש - אני מניח - קורא את הבלוג הזה. אבל זה לא היה מובן מאליו לשני המרואיינים העיקריים, ובטח לא ליוצרי הסרט שהתמקדו באישיות ובפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות. כנראה שבצדק, כי אם זה היה סרט על טוקבקים ולא על שני טוקבקיסטים מעניינים, הוא בטח היה יוצא סרט משעמם. כי הטוקבקים כנושא, מה לעשות, משמימים.

אבל כאן אני משוחרר מהתביעות האמנותיות הללו, ושוטח את קריאתי בפני בינדר וכהן: יאללה, תפתחו בלוג. זה לא אומר שתפסיקו לטקבק, זה רק אומר שחוץ מהאחד את השני, עוד אנשים יקראו אתכם.
עדכון: אלירן קנולר, מיוצרי הסרט והצלם שלו, בישר לי שליגאל כהן יש בלוג, בדה מארקר.
(1) נו, נראה אתכם, מאיפה הביטוי הזה? (ההשתתפות אסורה על עיתונאים)

העתק: גיא הדס, גלובס

רוב הזמן הייתי בטוח שכל דור עולה על אלו שקדמו לו. עכשיו אני קצת פחות בטוח

האמירה שבכותרת מיוחסת לזקן השומרים, אברהם שפירא. הוא כמובן לא היה היחיד שנזף בנוער של ימיו - מקאטו הזקן ועד האלוף שטרן (ולא זה המקום לדון בו), מבוגרים תמיד ראו את הנוער בתקופתם כשטחי, רדוד ולא נותן מספיק כבוד למבוגרים ממנו.

על דימוי הקשיש הנרגן שלי עבדתי לא מעט - מהטור “הזקן והלינק” (תמונה מימין) הוותיק ועוד לפני כן, כ”דוד בגופיה“. יצא לי לעבוד המון עם אנשים צעירים ממני, ולרוב סברתי ההיפך מדעתם המלומדת של קאטו ושפירא. הדור שלי היה כל כך מעפן, כל כך מפוחד, דור “המרד השפוף” כמו שהגדיר אותו גדי טאוב, שהדורות שבאו אחרינו נראו לי תמיד כבני מזל, שיודעים להשתמש ולנצל את מה שיש להם.

(המשך…)