Content / Interactive

במסגרת “היום הלאומי לאינטרנט בטוח”, יוזמה שנועדה להגן על ילדינו ולקדם את מיקרוסופט, התארחתי הבוקר בערוץ 10. אני מתחיל להתרגל לטלוויזיות הללו, ובינתיים זה נעים מאוד.

להלן הדיון בתיק תקשורת בנושא הסכנות שבאינטרנט, בהשתתפות רפ”ק עו”ד מאיר חיון מיחידת להב במשטרת ישראל, עבדכם הנאמן בשבתו כפרשן העיתון החדש “כלכליסט” לענייני אינטרנט ופרופסור עזי ברק מאונ’ חיפה.

(הקטע עם הסרט “ללא עקבות” שהיווה טריגר לדיון נערך כמעט כולו החוצה: זה סרט כל כך לא אמין מבחינת תיאור האינטרנט שבו שהשימוש בו הוא אמנם שאפו ליח”צנים, אבל באמת מביך בדיון רציני. כמו שעידוק אמר - זה לאנשים ש”הרשת” עם סנדרה בולוק היה מורכב מדי בשבילם. חוץ מזה, יוטיוב מאפשר סרטים באורך של עד 10 דקות)

אבל מה לעשות, טעיתי.

לפני יותר משנה פנה אלי צביקה בינדר, במאי הסרט “הטוקבקיסטים” (בשבוע הבא ביס דוקו, ומיום שלישי באתר הווידאו של וואלה ויס) כדי להתראיין לפרויקט שלו. הראיון התקיים בתת תנאים בדירה של הבמאי. כמה חודשים לאחר מכן, בזכות החומרים שבינדר אסף, הסרט זכה לתמיכה מהגופים והקרנות שנוהגים לתמוך בפרויקטים תיעודיים, הראיונות צולמו מחדש (והראשים המדברים שולבו בעבודת פוסט בתוך עמודים על עמודים של טוקבקים - נראה מרשים) והסרט הסופי נראה מרחק שנות אור ממה שהייתי בטוח שיהיה פלופ לא מעניין. עוד נחזור לאיפה טעיתי, אבל קודם כמה מילים על הסרט.

במרכז הסרט נמצאות שתי דמויות שכפי הנראה הן מהמרכזיות בסצינת הטוקבקיסטים הישראלית התוססגונית (1). דב בינדר, נהג משאית חסר השכלה פורמלית מיהוד שהוא אביו של הבמאי, ויגאל “שפתי כהן” מרחובות, לשעבר פעיל ליכוד מקומי וסגן ראש העיר. שניהם מטקבקים יותר פעמים ביממה משאתם עושים ריפרש בעמוד הפייסבוק שלכם (כולכם, ביחד) בחודש, ושניהם טיפוסים צבעוניים מספיק - והמצלמה של הסרט אוהבת וחומלת אותם מספיק - כדי לצאת בסרט פשוט מלכים.

יש רגעים מרגשים כמו זה בו בינדר האב (הסיבה שהבמאי החליט ללכת על הסרט, כמובן), מתגלה כמשכיל ורחב אופקים יותר מהרבה אקדמאים שיצא לי להכיר, שנזכר בעוול שנגרם לו על ידי אביו, בעטיו הוא ממשיך להילחם את מלחמות הצדק גם בתגובות מספר 235 והלאה; או יגאל כהן, שיודע לבחור את הציטוטים העממו-מצחיקים ביותר שאפשר כדי לשווק את תפיסת העולם המנומקת שלו, שמן הראוי - ותזכרו איפה קראתם את זה קודם - שיהפוך בעקבות הסרט לז’וז’ו אבוטבול של המילניום הנוכחי.

דב בינדר. מתי הבלוג?

הסרט, כאמור, מומלץ מקסים, וגם עבדכם הנאמן מופיע בו לרגעים ספורים (זו כמובן הסיבה שהסרט לא רק מומלץ אלא גם מקסים). נדמה לי שהסיבה שמתוך החצי שעה בהן התבטאתי מול המצלמה נותרו דקות בודדות היא לא רק בגלל שרואים היטב שישבתי על מטאטא בזמן הצילומים - הסיבה היא שדיברתי על טוקבקים, על תקשורת, על המדיניות של וויינט בנושא (יש לנו הכי גדול, עובדה, תראו כמה טוקבקים). הסרט אמנם עוסק בשני טוקבקיסטים, אבל הוא לא נוגע בטוקבקים ובמהפך התקשורתי האמיתי שהם הביאו.

אולי זה כוחו - טוקבקים הם מדיום שזמנו, כצינור הביטוי של האדם הפשוט, עבר ונגמר. יש סיכוי סביר שטרם נחשפתם ליגאל כהן ודב בינדר למרות שהם כתבו יותר מלים מרוב הבלוגרים שאתם מכירים - הם פשוט כותבים את זה בעמודים שרק מאשרי התגובות באתרים, טוקבקיסטים אחרים והעובדים של רני רהב טורחים לקרוא.

במקום מתקדם יותר, בינדר וכהן כבר היו מבינים מזמן בעזרת התקשורת שהדרך שלהם להתבטא חייבת להתממש לא רק בטוקבקים, אלא גם בבלוג. זה נראה ברור מאליו לכל מי ש - אני מניח - קורא את הבלוג הזה. אבל זה לא היה מובן מאליו לשני המרואיינים העיקריים, ובטח לא ליוצרי הסרט שהתמקדו באישיות ובפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות. כנראה שבצדק, כי אם זה היה סרט על טוקבקים ולא על שני טוקבקיסטים מעניינים, הוא בטח היה יוצא סרט משעמם. כי הטוקבקים כנושא, מה לעשות, משמימים.

אבל כאן אני משוחרר מהתביעות האמנותיות הללו, ושוטח את קריאתי בפני בינדר וכהן: יאללה, תפתחו בלוג. זה לא אומר שתפסיקו לטקבק, זה רק אומר שחוץ מהאחד את השני, עוד אנשים יקראו אתכם.
עדכון: אלירן קנולר, מיוצרי הסרט והצלם שלו, בישר לי שליגאל כהן יש בלוג, בדה מארקר.
(1) נו, נראה אתכם, מאיפה הביטוי הזה? (ההשתתפות אסורה על עיתונאים)

העתק: גיא הדס, גלובס

הכי חשוך לפני עלות השחר

ליאור צורף בדק, בעזרת המדיה סנטר, כמה זמן פרסומות יש ב”כוכב נולד”, הנמשכת כשעתיים וחצי. להלן הטבלה המסכמת:

אוקי. הפסקה ראשונה - פיפי. הפסקה שניה - משהו קטן לאכול. הפסקה שלישית - לרדת לפיצוציה להביא סיגריות. אבל רבאק, אתם רוצים לומר לי שלא מעט אנשים (אהם, בשום אופן לא הרוב, מיינד יו) יושבים וסופגים את היחס סיגנל/לכלוך הזה בלי בעיה?

כמה שנים, מעט יותר משנדמה לכם, וזה נעלם. ומה יהיה במקום? הפרסום לא יעלם מהטלוויזיה, הוא פשוט ייטמע לתוך התוכן. איך בדיוק, מעבר לכל התוכן השיווקי שאנחנו כבר מכירים? ואיך תיראה הטלוויזיה עצמה? כמה זמן עוד נסבול זמני פרסומות מטורפים כאלו?

גברים בטלוויזיה

בשנת 1997 ביים פול ורהובן את “גברים בחלל”, סרט מד”ב פאשיסטי לעילא על פי ספר של רוברט הינלין (הספר טוב הרבה יותר מהסרט). בין היתר הציג הסרט ממשקי טלוויזיה וחדשות אינטראקטיביים עתידניים. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך.

לאחרונה הצטרפתי ל-Advisory Board של חברת Plymedia. נדמה לי שהדרך הכי טובה להדגים מה הטכנולוגיה שלהם עושה היא לשלב אותה בקטע מסרט המד”ב הכבר קצת עתיק הזה:

את הטכנולוגיה של פלאימדיה אפשר כבר לראות באתר “פליקס” (הנה דוגמא) של תפוז, ובקרוב בעוד אתרים ברחבי האינטרנט הישראלי. דוגמא נוספת ליכולת השימוש בטכנולוגיה היא בסוג של טוקבק-וידאו הזה, שהוכן לכבוד מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנאגר בשבילכם. 

היום הנחיתי את הפאנל על ההשפעות הפסיכולוגיות של האינטרנט במסגרת ועידת התקשורת של גלובס. בפאנל השתתפו פרופסור וויליאם דוטון מאוקספורד, ג’ורי דה ז’רדן, ממיסדות אתר בלוג-הר, ד”ר יאיר עמיחי המבורגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ופרופסור אהרון בן זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה. כמו כן הוצגה מצגת של אבי ברגר מקסלמן את קסלמן, שפתחו לאחרונה בלוג.

הנושאים וזמן המצגות נקבעו על ידי גלובס, משיקולים שונים שלא כולם ידועים לי. בכל מקרה, שמחתי שלפחות בפאנל הזה היתה המשתתפת היחידה מבין כל המשתתפים בוועידת גלובס. אני מקווה שבוועידות הבאות - ולא רק של גלובס, כמובן - נזכה לראות מגוון רחב יותר של דוברים.

(המשך…)

(נענע בתנופה)

הנה משהו נחמד שלא תמצא בתרבות של העיתונים המודפסים, גם אם הם נמצאים באינטרנט. במקומות הללו כולם כל כך אנאלים ומכווצים שלעולם יקפידו על ההפרדה בין מה שמדברים עליו בפומבי, למה שמדברים עליו רק בקבוצות קטנות, ובשקט. לפוסט הקודם בבלוג, שהעלה תהיות באשר לעתיד נענע וישראבלוג והתאפק באופן די אגרסיבי מלפרט את דעתי על כמה דברים שהיו שם בשנים הארוכות מאז שעזבתי, נוספו כמה וכמה טוקבקים ראויים מאוד. הנה דיון שיכול לעניין גם את מי שלא קשור לנענע - העורך המייסד, מנהלת ישראבלוג, העורך החדש לאתר המתחדש, עובדים בעבר, בלוגרים מפה ומשם - אני חייב לומר שזה מאוד מוצא חן בעיני שזה קורה, ושזה קורה כאן.

(המשך…)

מה יקרה לישראבלוג בעקבות החיבור בין נענע וערוץ 10?

ההצהרה שבכותרת הפוסט - קיצונית, לא הכי ריאליסטית ובוטה במפגיע אבל מה לעשות, לא לגמרי מופרכת - נאמרה לי על ידי בכיר לשעבר באינטרנט הישראלי, שברח ממנו למחוזות טובים יותר. גל מור ניסח זאת מעט אחרת, כשהוא מעביר את נטל אשמת הכישלון והבינוניות מצוות הגופים התקשורתיים הללו לבעלי הבית שלהם:

(המשך…)