Content / Interactive

יש לי הרבה מה לומר על הוידאו הזה, אבל זה כבר יהיה בהזדמנות אחרת. אתמול בערב התראיינתי עם השר אטיאס בערוץ 2. בגלל קוצר הזמן לא יכולתי להגיב לכל מה שאמר. אז הוספתי את התגובות על הוידאו. אם יש לכם כמה דקות, מומלץ על מסך גדול.

להלן הדיון בתיק תקשורת בנושא הסכנות שבאינטרנט, בהשתתפות רפ”ק עו”ד מאיר חיון מיחידת להב במשטרת ישראל, עבדכם הנאמן בשבתו כפרשן העיתון החדש “כלכליסט” לענייני אינטרנט ופרופסור עזי ברק מאונ’ חיפה.

(הקטע עם הסרט “ללא עקבות” שהיווה טריגר לדיון נערך כמעט כולו החוצה: זה סרט כל כך לא אמין מבחינת תיאור האינטרנט שבו שהשימוש בו הוא אמנם שאפו ליח”צנים, אבל באמת מביך בדיון רציני. כמו שעידוק אמר - זה לאנשים ש”הרשת” עם סנדרה בולוק היה מורכב מדי בשבילם. חוץ מזה, יוטיוב מאפשר סרטים באורך של עד 10 דקות)

אבל מה לעשות, טעיתי.

לפני יותר משנה פנה אלי צביקה בינדר, במאי הסרט “הטוקבקיסטים” (בשבוע הבא ביס דוקו, ומיום שלישי באתר הווידאו של וואלה ויס) כדי להתראיין לפרויקט שלו. הראיון התקיים בתת תנאים בדירה של הבמאי. כמה חודשים לאחר מכן, בזכות החומרים שבינדר אסף, הסרט זכה לתמיכה מהגופים והקרנות שנוהגים לתמוך בפרויקטים תיעודיים, הראיונות צולמו מחדש (והראשים המדברים שולבו בעבודת פוסט בתוך עמודים על עמודים של טוקבקים - נראה מרשים) והסרט הסופי נראה מרחק שנות אור ממה שהייתי בטוח שיהיה פלופ לא מעניין. עוד נחזור לאיפה טעיתי, אבל קודם כמה מילים על הסרט.

במרכז הסרט נמצאות שתי דמויות שכפי הנראה הן מהמרכזיות בסצינת הטוקבקיסטים הישראלית התוססגונית (1). דב בינדר, נהג משאית חסר השכלה פורמלית מיהוד שהוא אביו של הבמאי, ויגאל “שפתי כהן” מרחובות, לשעבר פעיל ליכוד מקומי וסגן ראש העיר. שניהם מטקבקים יותר פעמים ביממה משאתם עושים ריפרש בעמוד הפייסבוק שלכם (כולכם, ביחד) בחודש, ושניהם טיפוסים צבעוניים מספיק - והמצלמה של הסרט אוהבת וחומלת אותם מספיק - כדי לצאת בסרט פשוט מלכים.

יש רגעים מרגשים כמו זה בו בינדר האב (הסיבה שהבמאי החליט ללכת על הסרט, כמובן), מתגלה כמשכיל ורחב אופקים יותר מהרבה אקדמאים שיצא לי להכיר, שנזכר בעוול שנגרם לו על ידי אביו, בעטיו הוא ממשיך להילחם את מלחמות הצדק גם בתגובות מספר 235 והלאה; או יגאל כהן, שיודע לבחור את הציטוטים העממו-מצחיקים ביותר שאפשר כדי לשווק את תפיסת העולם המנומקת שלו, שמן הראוי - ותזכרו איפה קראתם את זה קודם - שיהפוך בעקבות הסרט לז’וז’ו אבוטבול של המילניום הנוכחי.

דב בינדר. מתי הבלוג?

הסרט, כאמור, מומלץ מקסים, וגם עבדכם הנאמן מופיע בו לרגעים ספורים (זו כמובן הסיבה שהסרט לא רק מומלץ אלא גם מקסים). נדמה לי שהסיבה שמתוך החצי שעה בהן התבטאתי מול המצלמה נותרו דקות בודדות היא לא רק בגלל שרואים היטב שישבתי על מטאטא בזמן הצילומים - הסיבה היא שדיברתי על טוקבקים, על תקשורת, על המדיניות של וויינט בנושא (יש לנו הכי גדול, עובדה, תראו כמה טוקבקים). הסרט אמנם עוסק בשני טוקבקיסטים, אבל הוא לא נוגע בטוקבקים ובמהפך התקשורתי האמיתי שהם הביאו.

אולי זה כוחו - טוקבקים הם מדיום שזמנו, כצינור הביטוי של האדם הפשוט, עבר ונגמר. יש סיכוי סביר שטרם נחשפתם ליגאל כהן ודב בינדר למרות שהם כתבו יותר מלים מרוב הבלוגרים שאתם מכירים - הם פשוט כותבים את זה בעמודים שרק מאשרי התגובות באתרים, טוקבקיסטים אחרים והעובדים של רני רהב טורחים לקרוא.

במקום מתקדם יותר, בינדר וכהן כבר היו מבינים מזמן בעזרת התקשורת שהדרך שלהם להתבטא חייבת להתממש לא רק בטוקבקים, אלא גם בבלוג. זה נראה ברור מאליו לכל מי ש - אני מניח - קורא את הבלוג הזה. אבל זה לא היה מובן מאליו לשני המרואיינים העיקריים, ובטח לא ליוצרי הסרט שהתמקדו באישיות ובפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות. כנראה שבצדק, כי אם זה היה סרט על טוקבקים ולא על שני טוקבקיסטים מעניינים, הוא בטח היה יוצא סרט משעמם. כי הטוקבקים כנושא, מה לעשות, משמימים.

אבל כאן אני משוחרר מהתביעות האמנותיות הללו, ושוטח את קריאתי בפני בינדר וכהן: יאללה, תפתחו בלוג. זה לא אומר שתפסיקו לטקבק, זה רק אומר שחוץ מהאחד את השני, עוד אנשים יקראו אתכם.
עדכון: אלירן קנולר, מיוצרי הסרט והצלם שלו, בישר לי שליגאל כהן יש בלוג, בדה מארקר.
(1) נו, נראה אתכם, מאיפה הביטוי הזה? (ההשתתפות אסורה על עיתונאים)

העתק: גיא הדס, גלובס

אופציה אחת היא להכין להם סרטון וידאו, כמו הסרט הזה שמצאתי ב-5min.com. מי שחושב שההומור קצת גיחי-גיחי מדי לטעמו - זה לא הומור, זו המציאות, ומי שעדיין לא מתרשם, שיוותר על הסרט ויתרכז קצת בנגן החכם (כפתור מימין למטה).

הכי חשוך לפני עלות השחר

ליאור צורף בדק, בעזרת המדיה סנטר, כמה זמן פרסומות יש ב”כוכב נולד”, הנמשכת כשעתיים וחצי. להלן הטבלה המסכמת:

אוקי. הפסקה ראשונה - פיפי. הפסקה שניה - משהו קטן לאכול. הפסקה שלישית - לרדת לפיצוציה להביא סיגריות. אבל רבאק, אתם רוצים לומר לי שלא מעט אנשים (אהם, בשום אופן לא הרוב, מיינד יו) יושבים וסופגים את היחס סיגנל/לכלוך הזה בלי בעיה?

כמה שנים, מעט יותר משנדמה לכם, וזה נעלם. ומה יהיה במקום? הפרסום לא יעלם מהטלוויזיה, הוא פשוט ייטמע לתוך התוכן. איך בדיוק, מעבר לכל התוכן השיווקי שאנחנו כבר מכירים? ואיך תיראה הטלוויזיה עצמה? כמה זמן עוד נסבול זמני פרסומות מטורפים כאלו?

גברים בטלוויזיה

בשנת 1997 ביים פול ורהובן את “גברים בחלל”, סרט מד”ב פאשיסטי לעילא על פי ספר של רוברט הינלין (הספר טוב הרבה יותר מהסרט). בין היתר הציג הסרט ממשקי טלוויזיה וחדשות אינטראקטיביים עתידניים. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך.

לאחרונה הצטרפתי ל-Advisory Board של חברת Plymedia. נדמה לי שהדרך הכי טובה להדגים מה הטכנולוגיה שלהם עושה היא לשלב אותה בקטע מסרט המד”ב הכבר קצת עתיק הזה:

את הטכנולוגיה של פלאימדיה אפשר כבר לראות באתר “פליקס” (הנה דוגמא) של תפוז, ובקרוב בעוד אתרים ברחבי האינטרנט הישראלי. דוגמא נוספת ליכולת השימוש בטכנולוגיה היא בסוג של טוקבק-וידאו הזה, שהוכן לכבוד מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנאגר בשבילכם. 

עברתי השבוע אצל ההורים ובמסגרת שיחות המתכונים הקבועות שאני עורך עם אמא שלי, היא הראתה לי איזה תחיב (Insert) של תנובה שצורף לעיתון עם שלל מתכוני שבועות. כמו שהיא ניסחה - נדמה לי שהם לא ישימו לב אם אני אעדיף להשתמש דווקא בגבינות של יצרנים אחרים, לא?

הסתכלתי בתחיב וחשבתי שוב, כמה מפוחדים צריכים להיות אנשי תנובה (והם רק דוגמא לכלל המפרסמים) כדי להוציא חוברת מושקעת וטובה כזו, אבל לעולם לא לעשות אותה בלב שלם. זה מתחיל מהמתכונים עצמם “מצרכים: חבילת חמאת תנובה…”, כביכול אם יכתבו סתם “חבילת חמאה” לא עשו מלאכתם נאמנה, וממשיך עד הפתיח הציוני עם הברכות של מנהל תשלובת החלב של תנובה: “צרכנים יקרים”.

צרכנים אחותך, במחילה.

(המשך…)

כמו שכתבתי כאן לפני כמה ימים, ג’ף פולבר מחלק 40,000$, מהם 25,000 כפרס ראשון, בתחרות יצירת וידאו לאינטרנט. המועד האחרון - 9 במרץ. אלו שלושה קטעי וידאו רלוונטיים (וכן, זה סוג של פוסט פרסומי):

(המשך…)

ג’ף פולבר, שבזמן האחרון מתעסק יותר עם טלוויזיה באינטרנט מאשר תעבורה קולית (מי שרוצה לזכות ב-25,000$ מכספו היקר, מוזמן להצטרף לתחרות ליצירת וידאו “איך רואים וידאו ברשת” שלו) ביקר בחנות היפה של אפל בסנצ’ורי סיטי בלוס אנג’לס. הוא מצא שם המון אנשים שבאו לשאול שאלות - אבל אף לא אחד ליד הקופה הרושמת.