Content / Interactive

טוב, קצת באיחור, אבל ככה זה שעובדים הרבה (לא קשה, הרבה. קשה עובדים במכרה ואני יש לי פטור):

בפורים 1999 התחפשה וואלה! ליאהו!. הרף, הג’וק הסגול שהיה סמלו של האתר, והאווירה הצבעונית והקופצנית הוחלפו במסך אפור עם שורות של קישורים כחולים ומסודרים, ובלי תמונות. בעידן הנוכחי, בו אתרי האינטרנט הישראליים מתנהלים בין הודעות לעיתונות מעוקרות ויהירות להשקעה בפיתוח בית-הבושת הפרסומי שהוא עמוד השער שלהם, קשה להאמין שהיה זמן שבו האתר המקומי המוביל הרשה לעצמו להוציא את האצבע ולחגוג את זה שלא כל יום פורים.

שתי תוצאות היו למאורע המשמח ההוא: האחת היתה הוכחה לגאונות לזמנה של יאהו – שיעור ההקלקות והגלישה לתוך העמודים בוואלה גדל מהותית; השניה היתה אישוש נוסף לחוכמת הכתבים המלומדה שטענו אז, כמו היום, שיאהו! היא המודל לפיו נבנתה וואלה!. למען הפרוטוקול, האתר שהכי השפיע על וואלה! בשנותיו הראשונות היה אקסייט. מיאהו לקחו את סימן הקריאה!

וואלה בקרב הישרדות. היא בקרב הישרדות כי למעט הדוא”ל, אין בה היום שום דבר שרלוונטי לגולשים במציאות האינטרנט של 2008. כלומר, יש את וואלה אדבנטג’, רשת פרסום כמו גוגל אדסנס אבל לא בדיוק, ויש את מנוע החיפוש של וואלה!, שגם הוא כמו אבל לא בדיוק, ויש את הדואר שגם הוא כמו אבל לא בדיוק, אבל שם, למרבה המזל, הגולשים כבר שבויים. בקרוב תתחיל מדידת ריטינג מדוייקת יותר מהסקר הטלפוני בו עם ישראל עונה לטלפון ואומר “וואלה? וואלה”, מה שמוציא אותם קבוע הכי גדולים. לא קל.

ובהישרדות כמו בהישרדות: כשהיריב שלך מתחזק אתה חייב לכרות בריתות כדי לעבור בשלום את מועצת השבט. וכמו בסדרת הטלוויזיה, כשנמאס מתרגילי הכושר לבנות בבגדי ים מה שמחזיק עניין הוא האינטריגות. אילן ישועה, מנכ”ל וואלה!, מנסה להנמיך ציפיות ואומר שהוא לא מצפה לתפוס חמישים אחוז משוק הפרסום במנועי החיפוש בארץ, אבל אם הוא לא חולם על זה בלילה סימן שמשהו מהותי מאוד בד.נ.א. של וואלה! הלך לאיבוד.

או שהוא ריאליסט ומפוכח יותר. מועצת השבט זה אתם, ואתם כבר מזמן בחרתם בגוגל. כמו מטה-קפה מול יוטיוב, כמו דן מול הבנות ששבגדו בו בשבט ג’יבארו, וואלה! מנהלת קרב מאסף כדי לשמור את חזקתה על המקום השני. וכשמלך האי ב”הישרדות” מושפל מכיסאו, האסטרטגיה הטובה ביותר עבורו היא להתאגד עם המקביל לו בשבט השני. כמו וואלה!, גם יאהו עוד זוכרת את הימים ששלטה ללא עוררין. הגיע הזמן להכות את הגנן החדש הזה, אומרים לעצמם המלפפונים, והם קמים, יחד.

אוויס, מספר שתיים נצחי שנים ארוכות בשוק השכרת הרכב, שיווקה עצמה עם הסלוגן “אנו משתדלים יותר”. כדי לשרוד כמספר שתיים וואלה תצטרך לא רק לסמוך על בעלי הברית החדשים שלה שבאו מעבר לים, אלא להשתדל חזק מאוד עבור הלקוחות האמיתיים שלה – ולא, הפעם אלו לא משרדי הפרסום, אלא מועצת השבט.

וגם זה, במובן מסויים, משהו שמנוגד קצת לד.נ.א. של וואלה!.

אייטם של עידו קינן בוויינט על שיתוף הפעולה בין וואלה/יאהו

השלמה של האייטם בבלוג חדר 404, כולל ראיון קצר איתי

אבל מה לעשות, טעיתי.

לפני יותר משנה פנה אלי צביקה בינדר, במאי הסרט “הטוקבקיסטים” (בשבוע הבא ביס דוקו, ומיום שלישי באתר הווידאו של וואלה ויס) כדי להתראיין לפרויקט שלו. הראיון התקיים בתת תנאים בדירה של הבמאי. כמה חודשים לאחר מכן, בזכות החומרים שבינדר אסף, הסרט זכה לתמיכה מהגופים והקרנות שנוהגים לתמוך בפרויקטים תיעודיים, הראיונות צולמו מחדש (והראשים המדברים שולבו בעבודת פוסט בתוך עמודים על עמודים של טוקבקים - נראה מרשים) והסרט הסופי נראה מרחק שנות אור ממה שהייתי בטוח שיהיה פלופ לא מעניין. עוד נחזור לאיפה טעיתי, אבל קודם כמה מילים על הסרט.

במרכז הסרט נמצאות שתי דמויות שכפי הנראה הן מהמרכזיות בסצינת הטוקבקיסטים הישראלית התוססגונית (1). דב בינדר, נהג משאית חסר השכלה פורמלית מיהוד שהוא אביו של הבמאי, ויגאל “שפתי כהן” מרחובות, לשעבר פעיל ליכוד מקומי וסגן ראש העיר. שניהם מטקבקים יותר פעמים ביממה משאתם עושים ריפרש בעמוד הפייסבוק שלכם (כולכם, ביחד) בחודש, ושניהם טיפוסים צבעוניים מספיק - והמצלמה של הסרט אוהבת וחומלת אותם מספיק - כדי לצאת בסרט פשוט מלכים.

יש רגעים מרגשים כמו זה בו בינדר האב (הסיבה שהבמאי החליט ללכת על הסרט, כמובן), מתגלה כמשכיל ורחב אופקים יותר מהרבה אקדמאים שיצא לי להכיר, שנזכר בעוול שנגרם לו על ידי אביו, בעטיו הוא ממשיך להילחם את מלחמות הצדק גם בתגובות מספר 235 והלאה; או יגאל כהן, שיודע לבחור את הציטוטים העממו-מצחיקים ביותר שאפשר כדי לשווק את תפיסת העולם המנומקת שלו, שמן הראוי - ותזכרו איפה קראתם את זה קודם - שיהפוך בעקבות הסרט לז’וז’ו אבוטבול של המילניום הנוכחי.

דב בינדר. מתי הבלוג?

הסרט, כאמור, מומלץ מקסים, וגם עבדכם הנאמן מופיע בו לרגעים ספורים (זו כמובן הסיבה שהסרט לא רק מומלץ אלא גם מקסים). נדמה לי שהסיבה שמתוך החצי שעה בהן התבטאתי מול המצלמה נותרו דקות בודדות היא לא רק בגלל שרואים היטב שישבתי על מטאטא בזמן הצילומים - הסיבה היא שדיברתי על טוקבקים, על תקשורת, על המדיניות של וויינט בנושא (יש לנו הכי גדול, עובדה, תראו כמה טוקבקים). הסרט אמנם עוסק בשני טוקבקיסטים, אבל הוא לא נוגע בטוקבקים ובמהפך התקשורתי האמיתי שהם הביאו.

אולי זה כוחו - טוקבקים הם מדיום שזמנו, כצינור הביטוי של האדם הפשוט, עבר ונגמר. יש סיכוי סביר שטרם נחשפתם ליגאל כהן ודב בינדר למרות שהם כתבו יותר מלים מרוב הבלוגרים שאתם מכירים - הם פשוט כותבים את זה בעמודים שרק מאשרי התגובות באתרים, טוקבקיסטים אחרים והעובדים של רני רהב טורחים לקרוא.

במקום מתקדם יותר, בינדר וכהן כבר היו מבינים מזמן בעזרת התקשורת שהדרך שלהם להתבטא חייבת להתממש לא רק בטוקבקים, אלא גם בבלוג. זה נראה ברור מאליו לכל מי ש - אני מניח - קורא את הבלוג הזה. אבל זה לא היה מובן מאליו לשני המרואיינים העיקריים, ובטח לא ליוצרי הסרט שהתמקדו באישיות ובפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות. כנראה שבצדק, כי אם זה היה סרט על טוקבקים ולא על שני טוקבקיסטים מעניינים, הוא בטח היה יוצא סרט משעמם. כי הטוקבקים כנושא, מה לעשות, משמימים.

אבל כאן אני משוחרר מהתביעות האמנותיות הללו, ושוטח את קריאתי בפני בינדר וכהן: יאללה, תפתחו בלוג. זה לא אומר שתפסיקו לטקבק, זה רק אומר שחוץ מהאחד את השני, עוד אנשים יקראו אתכם.
עדכון: אלירן קנולר, מיוצרי הסרט והצלם שלו, בישר לי שליגאל כהן יש בלוג, בדה מארקר.
(1) נו, נראה אתכם, מאיפה הביטוי הזה? (ההשתתפות אסורה על עיתונאים)

העתק: גיא הדס, גלובס

ארז פילוסוף, המשנה למנכ”ל וואלה, הודיע שהוא פורש מתפקידו. זה אירוע מהותי שדורש פרשנות, אבל אותה יקשה עלי לספק כאן - וואלה היא חברה ציבורית ואני דירקטור בחברה ציבורית אחרת.

כמו בכל כלי תקשורת צעיר וחדש, גם בוואלה ב-1998 היו כמה בדיחות פנימיות שמצאו את דרכן לתוכן. אחת מהן היתה שהבוס, כלומר ארז, הסמנכ”ל הנמרץ שתמיד דיבר על חלומו לקנות לעצמו פורשה (הוא קנה אחת לפני כמה שנים, אחרי שמכר את הב.מ.וו הספורטיבית הלבנה) הוא ערס שנוהג בב.מ.וו שחורה. העילה היתה, כמובן, השיר של אתניקס שבדיוק יצא.

ארז, שהסתפק אז בלנהוג בהונדה סיביק, נתן קפיצה קטנה לקניון רמת גן (וואלה ישבה אז בבני ברק) כדי לקנות לעצמו מחשב חדש. בחנות המחשבים הוא סיפר לאיש המכירות שהוא מוואלה, ואיזה כיף זה באינטרנט, בזמן שאחד העובדים העמיס את ארגזי המחשב החדש על המלגזה הידנית ויצא איתו לכיוון מגרש החניה. בעוד ארז פוסע לכיוון ההונדה, ניווט עצמו הפועל לב.מ.וו שחורה שחנתה בהמשך, והתחיל לפרוק את הארגזים. פילוסוף עצמו אומר שזו היתה הפעם הראשונה שבה הבין שיש עוד מישהו שקורא דברים באינטרנט חוץ מאיתנו.

על אנקדוטה אחרת, רצינית יותר, כתבתי פעם בבלוג “ערס פואטי”: אחרי הראיון עם האנלייזר, אחד מאנשי ידיעות אחרונות הפעיל לחץ מאסיבי על וואלה ואנשיה כדי שנעביר להם את הדרכים ליצור איתו קשר. גדי הדר ופיני שטרנשוס, המנכ”ל דאז וסמנכ”ל השיווק, ניסו ללחוץ עלי לעשות את זה. לא שהיה להם סיכוי - אבל העובדה שארז הסביר להם שאין מצב שוואלה תתכופף בפני ידיעות ושנדרוש מהעורך להפר את חסיון המקורות שלו זכורה לי עד היום לטובה.

התמונה שלמעלה היא מהאתר הפרטי של ארז (שמאז הורד מהרשת ולא ניתן למצוא אותו בשום מקום (”come see my baby, it’s called Walla!”).

כשהוא יפרוש סופית, אולי אעלה את התמונה עם החזה החשוף.

נו, האם יש דרך טובה יותר להכריז על הבטא של הבלוג החדש מאשר לנדנד לשניים מהביצה (וחנן, אל תסגור את וובסטר, כמו שאומרים).

חנן פירסם פוסט זועם מאוד על מנוע החיפוש החדש של תפוז, וטען שהוא לא יודע לקרוא את קובץ ה-robotext של האתר. דביר וולק, שפיתח את המנוע של תפוז, שלח לו מייל שמסביר בפשטות שהקובץ הרלוונטי אצל חנן פשוט כתוב לא לפי הכללים. חנן פרסם את ההתכתבות, אבל במקום להודות בטעותו (לפחות על פרסום הפוסט הזועם הראשון) פתח באפולוגטיקה חננית לעילא, שבסיומה אתה מבין שדביר בעצם טועה, כי לא חשוב הסטנדרט המוכר אלא רק איך שמשתמשים בו בציבור. כמו שאומרים, מפתחי האתרים ששמים וידאו שאי אפשר לראות בפיירפוקס (שלא לדבר על צוותי הפיתוח של האקספלורר עם ההגדרות המשונות והייחודיות) לא היו יכולים לנסח זאת יותר טוב. בשביל מה סטנדרטים, באמת, בואו פשוט נתיישר לפי הגדולים.

(המשך…)