“כן, אנחנו יכולים” מצטטים בש”ס את אובמה, בתרגיל כל כך מרהיב בחוצפתו של עיקור המסר המקורי עד שקשה שלא לחייך. גם ביבי מעורר חיוך סלחני: כמו ילד שרוצה חולצה של מנצ’סטר כדי להרגיש רונאלדו כשהוא מכדרר בשכונה, ביקש וקיבל מקבלני האתרים שלו אתר “כמו של אובמה”. מאחר והוא כנראה זה שיבקיע בבחירות הללו, מישהו שם עוד עלול לחשוב בטעות שזה בגלל שהם הצליחו להעתיק את גוון הכחול המדוייק של אובמה און ליין. אבל לא.

האתר של ביבי הוא חלטורה שנבנתה אתמול ותפורק דקה אחרי מדגמי הטלוויזיה. האתר של אובמה הוא הקצה הבולט מעל המים של קרחון פעילות השטח הרצינית והאמיתית של תומכיו, שנעזרו באינטרנט, המדיום הטוב ביותר לפעילות כזו. הם נהנו ממה שלא יהיה לאף אחת מהמפלגות בארץ: שנתיים של הכנה לביצוע חריש שטח עמוק, פעילים שחיים באמת את הרשת וסביבה מקוונת שרחוקה שנות אור (או, בעצם, הקלקת עכבר אחת) ממה שקיים באינטרנט העברי. זה קצת לא כוחות.

גם מיקי איתן מהליכוד, מהפרלמנטרים הישראליים הבודדים שחיים את שנות ה-2000 הדיגיטליות ושמריץ לאחרונה קמפיין רשת מעניין, לא יוכל לעזור למפלגתו בשלב הזה. אם עד עכשיו הליכוד (וכל המפלגות האחרות, לצורך העניין) לא בנה ולא עשה כלום באינטרנט, הוא לא יוכל לבנות יותר מאשר פסאדה של קמפיין עד הבחירות הקרובות.

דב חנין, המועמד שהפתיע גם את תומכיו לראשות עיריית תל אביב, נהנה מקמפיין אינטרנט עממי ומוצלח שהצליח לגרום לזיעה קרה ונדודי שינה בקרב אנשי חולדאי – אבל לא הצליח להגיש לו את המשרה הנכספת. מסתבר שכדי לעבוד מהשטח לא מספיק לעבוד עם כלי השטח הטוב מכולם, האינטרנט, אלא צריך גם זמן. איפה השטח של הליכוד, העבודה או קדימה? עוד לא באינטרנט. לא בבחירות האלו.

באנרים באתרים זה נחמד, ובטח יעזור לתעשייה ברגעיה הקשים, אבל המרחק בין זה לבין הקמפיין שאובמה בנה ברשת הוא כמרחק בין ההבטחות שיהיו על אותם באנרים למציאות. אתם יכולים להתכונן: מיליון טוקבקיסטים להשכיר שיריבו ביניהם בלי שזה יעניין – או ישפיע – על כלל הציבור ושכפול אינטרנטי של תשדירי הטלוויזיה, המודעות והעלונים שיטנפו את הסביבה ואת התודעה בחודשיים הקרובים. אתם יותר ממוזמנים להתייחס לכל זה כמו עוד סוג של דואר זבל: קצת מעיק, אבל נשכח שניה אחרי שלחצנו Delete.

(פורסם בידיעות אחרונות)