פוסט אורח: אמא, תפתחי אינטרנט, מצלמים אותי!

הפוסט שלהלן נכתב על ידי Islay, מבלוג הוויסקי הקרוי, מה נחמד, Islay (על שם האי בו מזקקים, לא פחות נחמד, כמה סוגי וויסקי עזי טעם ומשובחים במיוחד). כשכולם מצלמים כל הזמן את כולם, כל אחד הוא גם פפראצי וגם בר רפאלי. או משהו.

————

כנס דה מארקר שבדיוק נגמר עושה כל שנה גלים בקרב החשודים המיידים: חברות אינטראקטיב, אושיות אינטרנט למיניהן וכמובן שלל בלוגרים שאוהבים לשמוע שבלוגים זה הדבר הבא (Not that there’s anything wrong with that , כמה מחברי הטובים וכו’). מדברים על Web 2.0 בכל מקום, Live Blogging הפך לביטוי חם במיוחד ואפילו הוצעו כרטיסים בחינם לכנס למי שיתעד את הכנס תיעוד חי בבלוג. בכלל, אופנת התיעוד הולכת ומתרחבת. כולם מסתובבים עם מצלמות דיגיטליות או סתם סלולרי עם מצלמה, כל כנס, התכנסות או מפגש מדווחים מכל הזוויות והכיוונים האפשריים בכתב ובתמונות, ובייחוד מפגשים ששואבים אליהם קהל באוריינטציה וובית.

כבר נכתב הרבה על יתרונותיו של סיקור נרחב ומבוזר, ואין ספק ששיתוף המידע, היקפו והזוויות השונות מהן הוא מוגש שינו מאוד את הדרך בה אנו צורכים מידע. כפי ששמענו מכל עבר, המקום המשמעותי שתופסים הגולשים בהפצת מידע מלחיץ את משרדי היח”צ ואת אנשי המדיה הישנה, שמפחדים מאובדן שליטה. כשהאצבעות על מקלדת הלפטופ בכנס, קל לצחוק על התפיסה המעוותת של רני רהב את האינטרנט, על חוסר ההבנה של המדיום, על החרדה שחוסר ההבנה הזה גורם. אבל כשאני חושבת על זה עוד קצת אני מזדהה במקצת עם החרדה הזו, אם כי מסיבות אחרות. אני מזדהה כי הפצת המידע והסיקור הבלתי פוסק משפיעים לא רק על הדרך בה אנחנו צורכים מידע אלא על כל המרחב שלנו, הגיאוגרפי והחברתי.

צילום: Vu Bui, רשיון CC

10 שנים, פחות או יותר, אני משוטטת באינטרנט בשלל כינויים. חלקם כינויים לרגע, חלקם מלווים אותי שנים כמו למשל זה שאני כותבת תחתיו כאן. מאות טקסטים נכתבו תחת הכינוי הזה, שהפך חלק ממני. ובכל זאת, עד לאחרונה השתדלתי ליצור הפרדה מסוימת בין הנוכחות באינטרנט לבין החיים “בחוץ”, או לפחות לשלוט במידה מסוימת במינון החשיפה. כל זמן שמדובר היה בדיווח כתוב, השתרשה איזו נורמה בקרב משתתפי קהילות ובלוגרים: לא עושים אאוטינג. מי שבוחר להיקרא בכינוי, יכנו אותו בכינוי גם אם שמו ידוע כל זמן שהוא מציג את עצמו בכינוי הזה (נורמה בלבד, שכן בית המשפט לא מסכים שיש לאנונימיות מהסוג הזה משמעות משפטית). במעבר ממלים לתמונות, משהו השתנה.

מאז שתיעוד באינטרנט באמצעות צילום הפך פופולרי, הכל התהפך. סביב תיעוד מצולם לא התפתחה שום נורמה, אולי בגלל שהצילומים לא מוצגים במסגרת קהילות של ממש. עבור הבלוגר/פליקראי הממוצע, אין שום קיום אינדיבדואלי בצילום לאף אחד פרט לעצמו, למכריו או לרעיון שלו. כל אדם אחר שמופיע במקרה בתמונה משמש כאובייקט רקע בלבד, בדיוק כמו עץ או בניין. אבל הפנים שלי הם עדיין הפנים שלי, טביעת אצבע ברורה בהחלט ולא אנונימית. כשהתמונה מככבת אצל הצלם באלבום התמונות הפרטי בבית, אין לכך שום משמעות. אבל כשתמונה מתפרסמת באינטרנט, המצב שונה.

אולי זה קשור לסביבה בה אני נמצאת או לאירועים אליהם אני בוחרת להגיע, אבל בזמן האחרון התחושה היא שמצלמים כמעט בכל מקום. וכאמור, כשאני מצולמת, אני מתפקדת בעל כורחי על תקן עץ. אין שום משמעות לנוכחותי האינדבידואלית בתמונה. אני משרתת את הרעיון של הצלם (”בחורה בכנס יושבת על ספסל”), אני תפאורה (”משה רוקד במסיבה על רקע מבלים אחרים”). לו התמונות היו נשארות באלבומו של הצלם זה היה בסדר, אבל הן מופצות באינטרנט. והאינטרנט הוא מרחב ציבורי, מרחב ששייך לי בדיוק כפי שהוא שייך לצלם. אם פעם אפשר היה לזהות מצלמת טלויזיה או סתם פלאש חשוד בסביבה וללכת מסביב, לבחור במודע אם להשתתף במרחב הציבורי, היום לא קיימת בחירה. בעל כורחנו, היום כולנו הטמבל שעומד מאחורי כתב הטלויזיה ומנופף לשלום בחיוך רחב.

ופתאום המרחב הציבורי, זה שאני חולקת עם מכרים ברמות שונות של קרבה, מתמלא בתמונות שלי בסיטואציות שונות. והתמונות האלה פורצות את גבולות הזהות האינטרנטית שלי, אנונימית יותר או פחות, מערבבות בין פה לשם תוך אדישות מוחלטת לעצם קיומי. למי שמורגל באנונימיות מסויימת ברשת, הפריצה הזו נחווית כמעט כאלימות, והאדישות מעצימה אותה. אין פה כוונה רעה, כמובן. רק טכנולוגיה שהקדימה את ההתפתחות החברתית. האתיקה וכללי ההתנהגות באינטרנט התפתחו בעיקר בסביבות קהילתיות. הטשטוש הקיים היום בין פעילות אינדיבידואלית וקהילה (למשל, ברשתות חברתיות – יש חברים ומגיבים, אבל הם לא מתכנסים לכדי קבוצת השפעה בעלת דעות משלה) מעכב את ההתפתחות החברתית לעומת ההתפתחות הטכנולוגית שממשיכה לרוץ קדימה.

בינתיים לא נותר אלא לסמוך על השכל הישר והרגישות של אנשים זרים ולקוות לטוב, לעבור לכובע ומשקפי שמש כהים או לשאת באופן קבוע שלט “אמא! תפתחי אינטרנט, מצלמים אותי!”.

—————–

עובדים ברשת? ועוד לא הוספתם עובדה על אשר עידן?