שישי 27 פבר'
2009
להוריד מוסיקה זה לא חוקי - אבל לקנות דיסקים זה לא מוסרי
מאת גדי שמשון, תחת הנושאים miscalleanous עם התגיות No Tagsהפשע האמיתי
להוריד מוזיקה פיראטית זה בעייתי מבחינה מוסרית. אבל לקנות דיסק של חברת תקליטים גדולה זה לא מוסרי, נקודה. אם אתם אוהבים מוזיקה אסור לכם לקנות דיסקים של הלייבלים הגדולים. יותר מעשור אחרי שהמוזיקה הדיגיטלית פרצה לחיינו, חברות התקליטים עדיין מתעקשות לקרוא לכל העולם גנבים, ופוגעת בכך לא רק בצרכני המוזיקה ובאמנים, אלא בתרבות עצמה. וזה הרבה פחות מוסרי מכל שיר שהורדתם אתמול מהאינטרנט.
הורדת מוסיקה פיראטית אכן אינה חוקית, אבל אינה "גניבה". גניבה זה אם הייתם לוקחים את המזוודה בה חברות התקליטים שומרות את התמלוגים שהן שוכחות להעביר לאמנים בשלל דרכים יצירתיות. זו תגובת נגד בריאה לתעשייה שאיבדה מזמן את הצפון. העיקשות של "הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות" להשתמש בשם אנכרוניסטי, למשל, אינה מייצגת ערכים נאצלים עם טעם של פעם, היא מייצגת אידיאלים של סוחרי סוסים.
בשנת 1865 הוכנס באנגליה תיקון לחוק The Locomotive Act, שקבע שמהירותה של "עגלה בלי סוסים" לא תעלה על 6 קמ"ש, ושבאזורים עירוניים ירוץ לפניה משרת נושא דגל אדום, כדי להזהיר נשים הרות מפני רעש המנוע. החוק בוטל רק כעבור כ־15 שנה. תיקון המשרת והדגל האדום הוכנס לחוק בלחץ חברות הכרכרות, שחשבו שהעסק שלהן הוא "עגלות וסוסים". החברות האלה נעלמו. החברות שהבינו שהביזנס שלהן הוא לקחת אנשים מלונדון לליברפול, ולא משנה איך, שרדו.
"השלינו את עצמנו. ציפינו שהעסקים שלנו ימשיכו לפרוח בזמן ששיתוף הקבצים עלה וגעש. איפה טעינו? בכך שעמדנו במקום או, במקרה הטוב, זזנו לאט מדי". את הדברים הללו אמר בחודש שעבר אדגר ברונפמן הבן, מנכ"ל וורנר מיוזיק, אחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בעולם. הוא אמר את זה יותר מעשור אחרי שפורמט המוזיקה הדיגיטלי נהיה זמין, ואחרי שנים שבהן חברות המוזיקה התייחסו למשתפי קבצים כמו פושעים, לחנויות מוזיקה דיגיטלית כמו מרגלים, ובאופן כללי דרשו שלפני כל שיר ב־MP3 ירוץ משרת עם דגל אדום.
הקידמה לא פוגעת במוזיקה ולא באמנים. היא פוגעת בתעשיה הישנה והמונופוליסטית, שעדיין חושבת שהיא זו שתקבע מי יהיה כוכב, ושחושבת שבלעדיה אף אחד לא ישמע מוזיקה כלל. טרנט רזנור מניין אינץ’ ניילס אמר פעם בראיון: "לא הרווחתי הרבה. אם קנית אלבום שלי ב-10 דולר, אני אולי אקבל 40 סנט. וזה במקרה שהחברה אכן תשלח לי את הכסף. אם אתה לא יכול להשיג את התקליט, תגנוב את הדבר המזוין ותן אותו לחברים שלך. עשיתי אותו בשביל שתוכל לשמוע אותו. משחת השיניים יצאה מהשפופרת, ואי אפשר לגרום לה לחזור לשם".
אם כולם מבינים שהמצב הזה לא יכול להימשך, למה איש לא עושה כלום? למה אתם ממשיכים לפרנס את חברות התקליטים, שתובעות ילדות בנות 10 בסכומים של מאות אלפי דולרים?
תמיד חשוך לפני עלות השחר, אומר הפתגם, והגיע הזמן שהשחר יעלה. הפסיקו לקנות דיסקים. אין לנו כוונה לעודד אתכם להוריד מוזיקה פיראטית ולהפוך לעבריינים, אבל אתם לא חייבים לקנות דיסקים כדי להיות מעודכנים במוזיקה. יש קליפים, יש תחנות רדיו באוויר וברשת, יש הופעות חיות. אפשר לקנות מוסיקה באינטרנט. הכל – רק לא דיסקים. ועם כל הצער על ג’ו הסייס וחברו סמי כרכרות, רק כך יבינו חברות התקליטים את הרמז. ורק אחרי שיבינו, נוכל להיזכר בתקופה הזו באותו חיוך סלחני שבו אנו מדמיינים מכונית שלפניה רץ משרת עם דגל אדום.
(הקטע נכתב לפני יותר משנה ל"כלכליסט", ולא פורסם)
פברואר 28, 2009 בשעה 2:53 לערוך
דווקא לאחרונה חשבתי על המקרה שבו פרינס תבע מישהי ששמה וידאו של התינוק שלה זוחל כשברקע שומעים (מרדיו או דיסק, לא כפסקול של הוידאו) שיר שלו. הוא רוצה כסף, מן הסתם.
חשבתי: מה אם גאפ, למשל, היו תובעים כל מי ששם ברשת וידאו שבו מופיע אדם הלבוש בחולצת גאפ? הרי יש להם זכויות יוצרים על הגזרה של החולצה (או על הצבע או העיצוב או מה שלא יהיה).
הזכות שהם דורשים לשלוט ביצירה בצורה כל כך הדוקה קצת מופרכת.
נכון שמי שמוכר ג’ינסים מזויפים יכול להתבע, אבל ליוויס לא מגבילים את לבישת הג’ינסים שלהם לשעות הבוקר בלבד בתנאי השימוש.
וזה לא רק פרינס. הרי גם בארץ ניסו לתבוע עסקים קטנים כמו מספרות שהשמיעו רדיו בטענה שהם חייבים תמלוגים.
פברואר 28, 2009 בשעה 23:30 לערוך
אלירם, אני לא יודעת באיזו מדינה פרינס הגיש את התביעה שלו (חוקי הקניין הרוחני שונים בארצות הברית ממדינה למדינה), אבל בישראל “שימוש אגבי” ביצירה מוגן מפני תביעה (עם חריג לגבי שימוש אגבי במתכוון ביצירה מוזיקלית).
מרץ 4, 2009 בשעה 2:50 לערוך
אכזבה גדולה.
לכתוב על “שיתוף” קבצים ולצאת נגד חברות המוזיקה זו משימה לא קלה. מי שרוצה להוכיח את הטענות שלו חייב להציג משנה סדורה של טענות, ואת זה ממש לא עשית כאן. לצערי אתה רק מנסה לתרץ את (מה שמוגדר לפי חוקי מדינות המערב כ) הגניבה, ולא מצליח להעמיד טיוענים למוסריות של זה. נכון, אתה כותב משעשע ושנון ויש לך דימויים נחמדים, אבל הם לא קולעים.
התפקיד של חברות התקליטים הוא להגן על האינטרסים העסקיים שלהן ואת זה הן יעשו עד הרגע האחרון. אתה לא יכול לבוא אליהן בטענות על זה. כל ה”אמנים” שעבדו במשך כל השנים עם חברות המוזיקה הסכימו לתנאים הדרקוניים שלהן. רובם גם היו מסטולים מכדי להבין על מה הם חתמו. אבל הכל נעשה לעין השמש, בתנאים של שוק חופשי. אם מישהו מחליט בגיל 18 שהוא יהיה מוזיקאי מקצועי, הוא צריך לעשות את החשבון להמשך החיים אם זה יהיה לו כלכלי או לא. וזה נכון לגבי כל אמנות בעצם. וחוץ מזה, אתה יכול לצטט עד מחר את ההוא מניין אינץ’ ניילס, אבל זה לא אומר שמה שהוא מספר נכון. יש לו מנהל להקה, הוא חברה בע”מ, יש לו עורכי דין. אם חברת המוזיקה שלו היתה מפירה חוזה הם היו מתראים בבית המשפט. כנראה שהוא הסכים מראש לקבל 40 סנט על כל דיסק.
ולמען סיכום העניין: גם אני מוריד מוסיקה מהרשת כמו כולם. גם אני עדיין ממתין להוגה שינסח את ההיגד המוסרי הקולע למצב הזה (אם יש בכלל היגד מוסרי אפשרי למצב כזה). על כל פנים - אתה לא היית זה שעשה זאת.
מרץ 4, 2009 בשעה 7:30 לערוך
ברקו, שים לב: אני לא מנסה לתרץ את הגניבה. אני טוען שהחברות הנאדות הללו, ששמרו על זכויותיהן ויותר מעשור מתנגדות לטכנולוגיה, לא ראויות שנקנה דיסקים ולו בשקל אחד. לא מגיע להן, שימותו כבר, הטיעונים שלהן חוקיים ומגעילים, שיטות הלוחמה שלהן מלוכלכות, ואני בהחלט בא אליהן בטענות על זה. ולא רק אני. לא רק יכול, גם רוצה.
אבל הכי חשוב - אני לא מציע לגנוב. אני מציע להפסיק לשלם לגנבים.
לגבי האמירה שלך על “אם חברת המוסיקה היתה מפירה חוזה הם היו נפגשים בבית משפט”. באמת, ואם הוא לא אריק איינשטיין או החברים של נטאשה, שגם להם היה קשה להגיע לשם?
צר לי שלא הצלחתי להיות הוגה דעות מספיק טוב לדעתך, אבל רבאק, זו הביקורת שלך? זה החוק, אסור לך לבוא בטענות אל החברות, האמנים מסטולים אז מגיע להם?
פחחחח.
מרץ 4, 2009 בשעה 9:45 לערוך
אצה ממש לא רואה את התמונה המלאה.
כנראה שטרנט רזנור לא היה מגיע לאיפה שהוא היום ללא חברת תקליטים שתחתים אותו על “חוזה דרקוני”.
אגב, מהו החוזה הדרקוני? לפני 20 שנה לא היה כ”כ פשוט וזול להקליט אלבום. גם לא להפיץ אותו.
הייתה כאן חברה שהשקיעה כסף ולקחה סיכון שייתכן כי היא לא תקבל חזרה את ההשקעה שלה, ואני אפילו לא מזכיר את הרווח שמגיע לה - אתה מכיר הרבה חברות שעושות דברים כאלה? אני לא. תנסה את הבנק ותראה מה אומרים לך שם אם אתה מגיע עם רעיון כזה.
היום רזנור יכול לצאת בהצהרות לאחר ההצלחה שלו והוא יכול להציע הרבה מאוד דברים שאמנים בתחילת דרכם לא יכולים, כי הוא נשען על הרווחים שלו מהופעות.
לא לקנות דיסקים זה בעצם לא לקנות גם mp3 כי הם “בבעלות” חברות התקליטים. מה נשאר לנו? לצפות בקליפים ב youtube שלא משלמים עבור זכויות יוצרים ועומדים בפני סכנת תביעה יומיומית, או ללכת לנסוע לחו”ל ולראות את האמנים שאנחנו רוצים ? כי כל הפוסט שלך ממש לא קשור לאיך שהדברים מתנהלים בארץ.
מרץ 4, 2009 בשעה 11:19 לערוך
גיל: האמירה שלי היא אחת: אל תיקנו דיסקים. תקנו Mp3, בכיף, מאותה חברה - ואל תיקנו את הדיסקים של אותו אמן. למה? כי עד עתה חברות התקליטים נלחמו נגד הטכנולוגיה ונגד המשתמשים שלהן. הפסקת רכישת דיסקים תשלח מסר ברור לחברות: העסק שלכן הוא הובלת אנשים (מוסיקה) ולא כרכרות (דיסקים). חלאס כבר עם הדגל האדום של המשרת, תתחילו למכור אותה איך שהקהל רוצה לשמוע אותה.
מרץ 5, 2009 בשעה 1:24 לערוך
mp3 הוא פורמט מחורבן למוסיקה. לא ייתכן שבשנת 2009 אנחנו נקשיב למוסיקה באיכות נמוכה יותר ממה שקיבלנו כבר לפני 20 שנה (הדיסק).
הסיבה שהפורמט הזה תפס היא כי פתאום ניתן היה להשיג מוסיקה בחינם ובלי לזוז מהכיסא. הקהל לא רוצה דווקא mp3 על פני הדיסק - הוא פשוט רוצה חינם. במיוחד בישראל שבה החנויות המקוונות לא בדיוק משגשגות.
מרץ 10, 2009 בשעה 18:15 לערוך
מישהו עוד קונה דיסקים בכלל?
יש משהו במה שאתה אומר, וזה לא רק בחברות התקליטים, זה מתקשר כמעט לכל מדיה אפשרית או מערכת שקיימת לפני האינטרנט. אולי אפשר להחריף ולומר שזה אפילו קשור לאנשים שעוד חיים לפני קיום האינטרנט ושהם הבעיה, אבל זה נשמע יותר מדי כמו פיתרון סופי אפל….
לשינויים לוקח זמן, ואומנם יש בידינו את הכלים כבר היום אבל זה עוד מוקדם. אני מקווה שעוד כמה שנים כל המוסדות/אירגונים/חברות ושאר דברים מתקופת הדינוזאורים יסתנכרנו לאינטרנט ולתרבות שבאה בעקבותיו.
מאי 25, 2009 בשעה 4:01 לערוך
בהקשר הזה מומלץ הסרט הדקומנטרי הזה שעוסק בנושא - http://yes.walla.co.il/?w=2/7829/1448752