האינטרנט הזה? זה לא ילך

גם היום, כששני אנשי אינטרנט נפגשים, יכול המשפט הישן הזה להפציע. “האינטרנט הזה? עזוב, זה לא ילך”. בדרך כלל תלווה האמירה בגיחוך הדדי, מקבילה מעולם האמיתי ל”פחחחחחח” הידוע של הטוקבקים. אפשר לקרוא לזה “לפחוח” (1).

פוחחי האינטרנט נוהגים לפחוח את המשפט הנ”ל כסוג של “מלח מים” נגד עין רעה. זה לא שאין אפילו היום אידיוטים שסבורים שהאינטרנט הזה, של הצעירים, זה לא ילך. יש כאלו, עובדה: רק בכנס ראש פינה האחרון היה דיון שעסק ב”רשתות הטלוויזיה המשתלטות על האינטרנט“. בדיוק, פחחחח. אבל חוסר ההבנה הממסדי, ההתעלמות הנפשעת של התקשורת הישראלית לכל אורך שנות התשעים ממהפכת האינטרנט (ונאמר בעדינות – זה לא שהמצב היום מזהיר) והקושי הכלכלי לעשות אינטרנט בעברית הפכו את המשפט העתיק גם לקריאת תיגר מלאת ששון, בנוסח “לא ילך, מה? חכו חכו”.

בראשית ימי האינטרנט זו היתה התחושה השלטת. זו לפחות היתה ההרגשה שלנו – לא רק מהתקשורת אלא גם מחברים, שכנים, משפחה. זה נחמד, זה מגניב, אבל בשביל מה זה טוב. הפער הענק בין מה שראשוני העובדים והמשתמשים באינטרנט ראו בה, לבין ההמון הלא מודע והלא מתעניין היה נדמה כבלתי ניתן לגישור.

לא היו הרבה אתרים באותם ימים. באחת הגלישות הראשונות לאתר wired, הלהיטון של המתלהבים מהרשת בשנותיה הראשונות, כשקו הטלפון הביתי מושבת לצרכי חיבור איטי להחריד, שאלה אותי בת הזוג דאז אחרי שהציצה במסך רווי אוטופיית הרשת העתידנית: תגיד לי רגע, אבל ברצינות. באמת נראה לך שזה העתיד? שכל, כל האנשים ישתמשו במחשב לעוד דברים חוץ מעבודה, ויגלשו וישלחו מיילים? שהאינטרנט הזה, זה ילך?”.

התשובה שנתתי לה היתה כמובן חיובית, מלאת עזוז, גבורה וביטחון עצמי, ובדיעבד מדוייקת להפליא. אבל התשובה האמיתית, האינסטינקטיבית שלי, שלא נאמרה, היתה: “לא יודע, אבל מקווה”. כשאני משתמש היום בקלאסיקת ההלעגה הזו זה לא רק כי האינטרנט ניצחה בענק, גם אם לרזי ברקאי זה עוד לא ברור. זה גם כדי לאשר לעצמי שוב ושוב את העובדה שהיום, כמו אז, זו שטות גמורה. זה בטוח ילך, האינטרנט הזה, כי מתי שהוא יגמר לו הכוח מלרוץ.

(פורסם בידיעות אחרונות, 17/10/08)