גל מור כתב הבוקר, בהמשך לכל מהומת התביעות, הוויכוחים המקצועיים החסרים ואותו פוסט מתוקן והולך של אפי פוקס, על הפרגון ההדדי שיוצר שקריות ובינוניות, ועל החוסר בביקורת ודיון אמיתיים. גל מחמיא למקבלי ההחלטות הנדירים שיכולים להיות פתוחים לביקורת, בין היתר הוא התייחס גם לסגנון:
אין הכוונה לקרוא חלילה למרחץ דמים. וזה עוד דבר ששוכחים אצלנו: שביקורת אמיתית דלה מאוד במילות תואר ומבוססת על טיעונים, היא פונה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, שאינה חייבת לעלות לטונים גבוהה או לגלוש לפסים סנטימנטליים.
מה שמייד הזכיר לי את סיפור היכרותי עם גיא אלון אליאב, כיום מנכ”ל נענע ולשעבר מנכ”ל תפוז. יום אחד נכנסתי לפוטובלוגים (אל תשאלו) בתפוז, ונדמה לי שאפשר לצטט את כל הפוסט שכתבתי אז (טרום טוויטר) כדי להבין מה קרה:
נכנסתי לתפוז והתחלתי להסתכל בפוטו בלוגים. איך שהתקנתי את התוסף הרלוונטי, הם שינו לי את עמוד הבית לאתר שלהם. בני זונות.
בעקבות הפוסט קיבלתי עוד מעט מידע על נהגים שהיו אז בתפוז, מה שהוביל לכתבה קצרצרה (“פלישת חוטפי הדפדפנים”) בעמודי דאחקות “מלח הארץ” במוסף הארץ. כשראיינתי אותו, אליאב הגיב במשהו קצת מאולץ על זה שדיסק ההתקנה של נטוויז’ן הופך את נענע לעמוד הבית, והבטיח לתקן בעקבות הביקורות כבר בגירסה הקרובה.
יומיים אחרי הפרסום, טלפון ממנו. בוא נדבר. לא ברור לי למה כל כך הכעסתי אתכם, כותב בני זונות בבלוג, כותב בעיתון, בוא נשב ותסביר לי. נפגשנו, הסברתי, בסוף השתכנע. המשכנו לדבר. אני מנסה לחשוב עם סיטואציה כזו, אפילו חלקית ממנה, עם הגיבורים האחרונים של המהומות בביצת האינטרנט הישראלי. לא נראה לי שהם אפילו בליגה של אליאב.
