Content / Interactive

הפשע האמיתי

להוריד מוזיקה פיראטית זה בעייתי מבחינה מוסרית. אבל לקנות דיסק של חברת תקליטים גדולה זה לא מוסרי, נקודה. אם אתם אוהבים מוזיקה אסור לכם לקנות דיסקים של הלייבלים הגדולים. יותר מעשור אחרי שהמוזיקה הדיגיטלית פרצה לחיינו, חברות התקליטים עדיין מתעקשות לקרוא לכל העולם גנבים, ופוגעת בכך לא רק בצרכני המוזיקה ובאמנים, אלא בתרבות עצמה. וזה הרבה פחות מוסרי מכל שיר שהורדתם אתמול מהאינטרנט.

הורדת מוסיקה פיראטית אכן אינה חוקית, אבל אינה "גניבה". גניבה זה אם הייתם לוקחים את המזוודה בה חברות התקליטים שומרות את התמלוגים שהן שוכחות להעביר לאמנים בשלל דרכים יצירתיות. זו תגובת נגד בריאה לתעשייה שאיבדה מזמן את הצפון. העיקשות של "הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות" להשתמש בשם אנכרוניסטי, למשל, אינה מייצגת ערכים נאצלים עם טעם של פעם, היא מייצגת אידיאלים של סוחרי סוסים.

בשנת 1865 הוכנס באנגליה תיקון לחוק The Locomotive Act, שקבע שמהירותה של "עגלה בלי סוסים" לא תעלה על 6 קמ"ש, ושבאזורים עירוניים ירוץ לפניה משרת נושא דגל אדום, כדי להזהיר נשים הרות מפני רעש המנוע. החוק בוטל רק כעבור כ־15 שנה. תיקון המשרת והדגל האדום הוכנס לחוק בלחץ חברות הכרכרות, שחשבו שהעסק שלהן הוא "עגלות וסוסים". החברות האלה נעלמו. החברות שהבינו שהביזנס שלהן הוא לקחת אנשים מלונדון לליברפול, ולא משנה איך, שרדו.

"השלינו את עצמנו. ציפינו שהעסקים שלנו ימשיכו לפרוח בזמן ששיתוף הקבצים עלה וגעש. איפה טעינו? בכך שעמדנו במקום או, במקרה הטוב, זזנו לאט מדי". את הדברים הללו אמר בחודש שעבר אדגר ברונפמן הבן, מנכ"ל וורנר מיוזיק, אחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בעולם. הוא אמר את זה יותר מעשור אחרי שפורמט המוזיקה הדיגיטלי נהיה זמין, ואחרי שנים שבהן חברות המוזיקה התייחסו למשתפי קבצים כמו פושעים, לחנויות מוזיקה דיגיטלית כמו מרגלים, ובאופן כללי דרשו שלפני כל שיר ב־MP3 ירוץ משרת עם דגל אדום.

הקידמה לא פוגעת במוזיקה ולא באמנים. היא פוגעת בתעשיה הישנה והמונופוליסטית, שעדיין חושבת שהיא זו שתקבע מי יהיה כוכב, ושחושבת שבלעדיה אף אחד לא ישמע מוזיקה כלל. טרנט רזנור מניין אינץ’ ניילס אמר פעם בראיון: "לא הרווחתי הרבה. אם קנית אלבום שלי ב-10 דולר, אני אולי אקבל 40 סנט. וזה במקרה שהחברה אכן תשלח לי את הכסף. אם אתה לא יכול להשיג את התקליט, תגנוב את הדבר המזוין ותן אותו לחברים שלך. עשיתי אותו בשביל שתוכל לשמוע אותו. משחת השיניים יצאה מהשפופרת, ואי אפשר לגרום לה לחזור לשם".

אם כולם מבינים שהמצב הזה לא יכול להימשך, למה איש לא עושה כלום? למה אתם ממשיכים לפרנס את חברות התקליטים, שתובעות ילדות בנות 10 בסכומים של מאות אלפי דולרים?

תמיד חשוך לפני עלות השחר, אומר הפתגם, והגיע הזמן שהשחר יעלה. הפסיקו לקנות דיסקים. אין לנו כוונה לעודד אתכם להוריד מוזיקה פיראטית ולהפוך לעבריינים, אבל אתם לא חייבים לקנות דיסקים כדי להיות מעודכנים במוזיקה. יש קליפים, יש תחנות רדיו באוויר וברשת, יש הופעות חיות. אפשר לקנות מוסיקה באינטרנט. הכל – רק לא דיסקים. ועם כל הצער על ג’ו הסייס וחברו סמי כרכרות, רק כך יבינו חברות התקליטים את הרמז. ורק אחרי שיבינו, נוכל להיזכר בתקופה הזו באותו חיוך סלחני שבו אנו מדמיינים מכונית שלפניה רץ משרת עם דגל אדום.

(הקטע נכתב לפני יותר משנה ל"כלכליסט", ולא פורסם)

לפני כמה ימים שלחתי לעידו קינן קישור ל”תמונת התעופה של היום” שהציג את תעלול היח”צ האחרון של גליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד - תמונה של בר רפאלי, בביקיני, על מטוס! הוספתי הערה מקצועית עניינית שבטח אפשר למצוא איזה תירוץ חצי אלגנטי לדחוף את התמונה הזו לממתקים. אחרי הכל, מדובר בבר רפאלי! על מטוס! עידוק אמר שזה לא הולם את הכיוון שהוא רוצה לקחת אליו את ממתקים. הזכרתי לו שאני העורך הראשי. למחרת הוא העלה את הפוסט הזה.

לא ממתק? רפאלי ומטוס 737 של סאות’ווסט. גם אל על מפעילה מטוסים כאלה (רמז, רמז).

חוץ משחיינים חטובים וערלים במקום דוגמניות משלנו, ראויים לציון במיוחד השבוע בבלוג “ממתקים” היו שני (!) הפוסטים על דברים יצירתיים שעושים עם תלישונים, דימיטרי המחזר מהגיהינום, מטריות שהן לנז’רי ושקיות אקולוגיות עם מסרים אנטי-רוחניים. אה, והיה גם פוסט על אמן גילוף גיטרות בעץ:

מה שמאפשר לעבור בצורה חלקה יחסית ל”רעש“, הבלוג שעורך בועז כהן. השבוע פורסם שם פוסט על הגיטרה - שהפכה ב-2008 למוצר המוסיקלי הנמכר ביותר עלי אדמות. עליה מסחררת של 300% במכירות.

עוד היו השבוע ברעש: ראיון עם גיא חג’ג’, מפעיל הבלוג המענג עונג שבת; עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בעולם, פוסט על הצמד הניו יורקי MGMT (מגיבורי הזמן, בול תרבות) ועל אלבום חדש ליפאר ברזילי ולקלם סנייד, הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים.

מריבת רשת הזכירה לי השבוע כמה קל לאבד את הראש ולנהוג בגסות רוח בזמן ויכוח מקוון. כשלא מתאמנים מספיק (ולא התאמנתי המון זמן), קשה להגיע למינון הנכון של סרקזם, עוינות והומור. גם צפניה, שסוקר את הישרדות, מזמן שכח איך זה המינון הנכון. וטוב שכך. זה מאוד מצחיק כשהוא מפריז. השבוע הוא מדבר על משה המלצר שהגיעה לעונה החדשה של הישרדות רק כדי לגלות שאף אחד לא זוכר אותו.

טל רוזנברג ראה את הסרט “התיעודי” שאופירה אסייאג עשתה על רביבו וערוץ 10 שידר כשהוא מעניק לעצמו צל”ש על “דוקומנטרי” - וכמעט הקיא. איך לומר, מלא ריכולים ומסיבות. רוני בק ממליצה על הטראש המענג “סף דארלינג”, ונותנת חמש סיבות לצפות בה. השישית היא שהסדרה מזכירה לה את נעוריה בפתח תקוה.

ואם כבר נזכרנו בנערות פתח תקוה, דבורית שרגל המשיכה לחצוב בעוז להבות אל מול תעשיית תקשורת מתמוטטת וזולגת ערכים. על היסטריית המים המינראליים המזוהמים, על תוכנית ביקורת התקשורת החדשה בערוץ הראשון (זוכרים את מודריק, המגישה, לפני שנים מקבלת ליטופים אבהיים מקלינטון?) שכולם התנפלו עליה, מסכנה. ועל גאפ, רשת הטי-שירט והחאקי שעולה לישראל ודווקא לירושלים.

זה גם המקום להתנצל בפני קוראיה האדוקים של וולווט: אנחנו מודעים לבעיות הטכנולוגיות החריגות שיש בבלוג, ופועלים במלוא המרץ כדי לתקנן.

כמו בכל שנה בעידן האוסקרים, גם סינמסקופ, בלוג הקולנוע של יאיר רוה, תסס מים של דברים שווים: ארי פולמן התראיין לאירוח חי וענה לשאלות הגולשים, ואחר כך היתה עוד שיחה מרתקת בינו לבין יאיר שהועלתה לבלוג גם היא, גולשי סינמסקופ הקבועים הוזמנו להציע לפולמן את נאום הזכיה, אם יזכה (הוא הבטיח להציץ בתגובות) וכיתת כוננות הועמדה במצב הכן ללילה שבין ראשון ושני - הלייב בלוג הכבר מסורתי של הטקס.

אני מאוד אוהב לערוך את הבלוגים שלנו. אז נכון שכשאני מנסה ממש לערוך אני מקבל תמונה של מייקל פלפס במקום בר רפאלי, אבל מצד שני - תראו איזה “תוכן” בן זונה אנחנו עושים.

ארי פולמן, רגע לפני הטיסה ללוס אנג’לס לטקס האוסקר, מתארח (היי, בלעדי!) בסינמסקופ, היום ב-14:00. התחילו להצטבר שאלות לא רעות בדף האירוח. אתם יכולים להוסיף עוד, או להצטרף לאירוע בזמן שהוא קורה ולהשתתף בדיון שמתעורר.