Content / Interactive

כלומר הערב, 21:00, עובדה בערוץ 2. לרגל מעצר אהוד טננבאום, האנלייזר, בקנדה. דיברתי גם על מה שפירטתי בעבר בפוסט הזה, על כל קרנבל התקשורת הזעיר שהתחולל בתוספת הכוחנות הנלבבת של ידיעות אחרונות. אין לי מושג כמה מזה נכנס. הכתב הוא בן שליו שני, שראיין אותי לפני 11 שנה באותו עניין לערוץ הראשון.

(צילום: דבירסקי)

הפשע האמיתי

להוריד מוזיקה פיראטית זה בעייתי מבחינה מוסרית. אבל לקנות דיסק של חברת תקליטים גדולה זה לא מוסרי, נקודה. אם אתם אוהבים מוזיקה אסור לכם לקנות דיסקים של הלייבלים הגדולים. יותר מעשור אחרי שהמוזיקה הדיגיטלית פרצה לחיינו, חברות התקליטים עדיין מתעקשות לקרוא לכל העולם גנבים, ופוגעת בכך לא רק בצרכני המוזיקה ובאמנים, אלא בתרבות עצמה. וזה הרבה פחות מוסרי מכל שיר שהורדתם אתמול מהאינטרנט.

הורדת מוסיקה פיראטית אכן אינה חוקית, אבל אינה "גניבה". גניבה זה אם הייתם לוקחים את המזוודה בה חברות התקליטים שומרות את התמלוגים שהן שוכחות להעביר לאמנים בשלל דרכים יצירתיות. זו תגובת נגד בריאה לתעשייה שאיבדה מזמן את הצפון. העיקשות של "הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות" להשתמש בשם אנכרוניסטי, למשל, אינה מייצגת ערכים נאצלים עם טעם של פעם, היא מייצגת אידיאלים של סוחרי סוסים.

בשנת 1865 הוכנס באנגליה תיקון לחוק The Locomotive Act, שקבע שמהירותה של "עגלה בלי סוסים" לא תעלה על 6 קמ"ש, ושבאזורים עירוניים ירוץ לפניה משרת נושא דגל אדום, כדי להזהיר נשים הרות מפני רעש המנוע. החוק בוטל רק כעבור כ־15 שנה. תיקון המשרת והדגל האדום הוכנס לחוק בלחץ חברות הכרכרות, שחשבו שהעסק שלהן הוא "עגלות וסוסים". החברות האלה נעלמו. החברות שהבינו שהביזנס שלהן הוא לקחת אנשים מלונדון לליברפול, ולא משנה איך, שרדו.

"השלינו את עצמנו. ציפינו שהעסקים שלנו ימשיכו לפרוח בזמן ששיתוף הקבצים עלה וגעש. איפה טעינו? בכך שעמדנו במקום או, במקרה הטוב, זזנו לאט מדי". את הדברים הללו אמר בחודש שעבר אדגר ברונפמן הבן, מנכ"ל וורנר מיוזיק, אחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בעולם. הוא אמר את זה יותר מעשור אחרי שפורמט המוזיקה הדיגיטלי נהיה זמין, ואחרי שנים שבהן חברות המוזיקה התייחסו למשתפי קבצים כמו פושעים, לחנויות מוזיקה דיגיטלית כמו מרגלים, ובאופן כללי דרשו שלפני כל שיר ב־MP3 ירוץ משרת עם דגל אדום.

הקידמה לא פוגעת במוזיקה ולא באמנים. היא פוגעת בתעשיה הישנה והמונופוליסטית, שעדיין חושבת שהיא זו שתקבע מי יהיה כוכב, ושחושבת שבלעדיה אף אחד לא ישמע מוזיקה כלל. טרנט רזנור מניין אינץ’ ניילס אמר פעם בראיון: "לא הרווחתי הרבה. אם קנית אלבום שלי ב-10 דולר, אני אולי אקבל 40 סנט. וזה במקרה שהחברה אכן תשלח לי את הכסף. אם אתה לא יכול להשיג את התקליט, תגנוב את הדבר המזוין ותן אותו לחברים שלך. עשיתי אותו בשביל שתוכל לשמוע אותו. משחת השיניים יצאה מהשפופרת, ואי אפשר לגרום לה לחזור לשם".

אם כולם מבינים שהמצב הזה לא יכול להימשך, למה איש לא עושה כלום? למה אתם ממשיכים לפרנס את חברות התקליטים, שתובעות ילדות בנות 10 בסכומים של מאות אלפי דולרים?

תמיד חשוך לפני עלות השחר, אומר הפתגם, והגיע הזמן שהשחר יעלה. הפסיקו לקנות דיסקים. אין לנו כוונה לעודד אתכם להוריד מוזיקה פיראטית ולהפוך לעבריינים, אבל אתם לא חייבים לקנות דיסקים כדי להיות מעודכנים במוזיקה. יש קליפים, יש תחנות רדיו באוויר וברשת, יש הופעות חיות. אפשר לקנות מוסיקה באינטרנט. הכל – רק לא דיסקים. ועם כל הצער על ג’ו הסייס וחברו סמי כרכרות, רק כך יבינו חברות התקליטים את הרמז. ורק אחרי שיבינו, נוכל להיזכר בתקופה הזו באותו חיוך סלחני שבו אנו מדמיינים מכונית שלפניה רץ משרת עם דגל אדום.

(הקטע נכתב לפני יותר משנה ל"כלכליסט", ולא פורסם)

לפני כמה ימים שלחתי לעידו קינן קישור ל”תמונת התעופה של היום” שהציג את תעלול היח”צ האחרון של גליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד - תמונה של בר רפאלי, בביקיני, על מטוס! הוספתי הערה מקצועית עניינית שבטח אפשר למצוא איזה תירוץ חצי אלגנטי לדחוף את התמונה הזו לממתקים. אחרי הכל, מדובר בבר רפאלי! על מטוס! עידוק אמר שזה לא הולם את הכיוון שהוא רוצה לקחת אליו את ממתקים. הזכרתי לו שאני העורך הראשי. למחרת הוא העלה את הפוסט הזה.

לא ממתק? רפאלי ומטוס 737 של סאות’ווסט. גם אל על מפעילה מטוסים כאלה (רמז, רמז).

חוץ משחיינים חטובים וערלים במקום דוגמניות משלנו, ראויים לציון במיוחד השבוע בבלוג “ממתקים” היו שני (!) הפוסטים על דברים יצירתיים שעושים עם תלישונים, דימיטרי המחזר מהגיהינום, מטריות שהן לנז’רי ושקיות אקולוגיות עם מסרים אנטי-רוחניים. אה, והיה גם פוסט על אמן גילוף גיטרות בעץ:

מה שמאפשר לעבור בצורה חלקה יחסית ל”רעש“, הבלוג שעורך בועז כהן. השבוע פורסם שם פוסט על הגיטרה - שהפכה ב-2008 למוצר המוסיקלי הנמכר ביותר עלי אדמות. עליה מסחררת של 300% במכירות.

עוד היו השבוע ברעש: ראיון עם גיא חג’ג’, מפעיל הבלוג המענג עונג שבת; עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בעולם, פוסט על הצמד הניו יורקי MGMT (מגיבורי הזמן, בול תרבות) ועל אלבום חדש ליפאר ברזילי ולקלם סנייד, הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים.

מריבת רשת הזכירה לי השבוע כמה קל לאבד את הראש ולנהוג בגסות רוח בזמן ויכוח מקוון. כשלא מתאמנים מספיק (ולא התאמנתי המון זמן), קשה להגיע למינון הנכון של סרקזם, עוינות והומור. גם צפניה, שסוקר את הישרדות, מזמן שכח איך זה המינון הנכון. וטוב שכך. זה מאוד מצחיק כשהוא מפריז. השבוע הוא מדבר על משה המלצר שהגיעה לעונה החדשה של הישרדות רק כדי לגלות שאף אחד לא זוכר אותו.

טל רוזנברג ראה את הסרט “התיעודי” שאופירה אסייאג עשתה על רביבו וערוץ 10 שידר כשהוא מעניק לעצמו צל”ש על “דוקומנטרי” - וכמעט הקיא. איך לומר, מלא ריכולים ומסיבות. רוני בק ממליצה על הטראש המענג “סף דארלינג”, ונותנת חמש סיבות לצפות בה. השישית היא שהסדרה מזכירה לה את נעוריה בפתח תקוה.

ואם כבר נזכרנו בנערות פתח תקוה, דבורית שרגל המשיכה לחצוב בעוז להבות אל מול תעשיית תקשורת מתמוטטת וזולגת ערכים. על היסטריית המים המינראליים המזוהמים, על תוכנית ביקורת התקשורת החדשה בערוץ הראשון (זוכרים את מודריק, המגישה, לפני שנים מקבלת ליטופים אבהיים מקלינטון?) שכולם התנפלו עליה, מסכנה. ועל גאפ, רשת הטי-שירט והחאקי שעולה לישראל ודווקא לירושלים.

זה גם המקום להתנצל בפני קוראיה האדוקים של וולווט: אנחנו מודעים לבעיות הטכנולוגיות החריגות שיש בבלוג, ופועלים במלוא המרץ כדי לתקנן.

כמו בכל שנה בעידן האוסקרים, גם סינמסקופ, בלוג הקולנוע של יאיר רוה, תסס מים של דברים שווים: ארי פולמן התראיין לאירוח חי וענה לשאלות הגולשים, ואחר כך היתה עוד שיחה מרתקת בינו לבין יאיר שהועלתה לבלוג גם היא, גולשי סינמסקופ הקבועים הוזמנו להציע לפולמן את נאום הזכיה, אם יזכה (הוא הבטיח להציץ בתגובות) וכיתת כוננות הועמדה במצב הכן ללילה שבין ראשון ושני - הלייב בלוג הכבר מסורתי של הטקס.

אני מאוד אוהב לערוך את הבלוגים שלנו. אז נכון שכשאני מנסה ממש לערוך אני מקבל תמונה של מייקל פלפס במקום בר רפאלי, אבל מצד שני - תראו איזה “תוכן” בן זונה אנחנו עושים.

ארי פולמן, רגע לפני הטיסה ללוס אנג’לס לטקס האוסקר, מתארח (היי, בלעדי!) בסינמסקופ, היום ב-14:00. התחילו להצטבר שאלות לא רעות בדף האירוח. אתם יכולים להוסיף עוד, או להצטרף לאירוע בזמן שהוא קורה ולהשתתף בדיון שמתעורר.

לפני 12 שנה פחות שבוע, אחרי כמעט שנתיים בתחום, העליתי לרשת את מיזם התוכן הראשון שלי, "מוניטור". לפני כשבוע עלה לרשת, כחלק מפרוייקט גדול של חברת פרטנר, מיזם התוכן האחרון שלי, הבלוגים של פ.צ.בלוגים. זה מרגש אותי לא פחות.

התחלתי לכתוב פוסט גדול על המעבר יומיים לפני העליה. מסיבות אישיות טרם סיימתי אותו… אבל אני מקווה לעשות זאת הערב/מחר/מתי שהוא, נשבע לכם. קראתי בינתיים את מה שהיה לג’מעה, לעיתונים ולכל מני דורשי טובה לומר. קיבלתי 52 (ספור) בקשות להצטרף לצוות של פ.צ., התעסקתי עם באגים בכמות שיכולה לשגע פילים - והצליחה כמעט להטריף את הצוות המעולה של פ.צ., ובעיקר - עיכבתי עוד ועוד את הפוסט. כאמור, סדרי עדיפויות.

מאחר וכבר התעכב, ומאחר ועלו כמה וכמה שאלות בנושא בבלוגים וגם בפידבקים שקיבלנו בעל-פה או בעל-מסנג’ר, נראה לי ראוי שהפוסט המדובר יכלול גם תשובות לכמה מהתהיות / ביקורות שעלו בינתיים. בקיצור, אם למישהו יש שאלה בנושא פ.צ.בלוגים או האתר של פרטנר, תשאירו פה בתגובות ואשתדל להתייחס אליהן בפוסט.

בבלוג הזה ירדו כבר על הציטוט שלי בהודעה לעיתונות שהאתר החדש של פרטנר הוא "בשורה תקשורתית ותרבותית". עכשיו, זו הודעה לעיתונות וכידוע הן חייבות להיות עם חצוצרות, אבל אם לא הייתי מאמין בזה האמינו לי שהייתי יכול למסור ציטוט אחר. למרבה הצער, הדיון שלי בנושא יהיה חייב להיות כללי מדי ומתבסס רק על המידע ששוחרר לציבור. ועדיין כן, בהחלט: בשורה, ורגלי המבשר כתומות.

“כן, אנחנו יכולים” מצטטים בש”ס את אובמה, בתרגיל כל כך מרהיב בחוצפתו של עיקור המסר המקורי עד שקשה שלא לחייך. גם ביבי מעורר חיוך סלחני: כמו ילד שרוצה חולצה של מנצ’סטר כדי להרגיש רונאלדו כשהוא מכדרר בשכונה, ביקש וקיבל מקבלני האתרים שלו אתר “כמו של אובמה”. מאחר והוא כנראה זה שיבקיע בבחירות הללו, מישהו שם עוד עלול לחשוב בטעות שזה בגלל שהם הצליחו להעתיק את גוון הכחול המדוייק של אובמה און ליין. אבל לא.

האתר של ביבי הוא חלטורה שנבנתה אתמול ותפורק דקה אחרי מדגמי הטלוויזיה. האתר של אובמה הוא הקצה הבולט מעל המים של קרחון פעילות השטח הרצינית והאמיתית של תומכיו, שנעזרו באינטרנט, המדיום הטוב ביותר לפעילות כזו. הם נהנו ממה שלא יהיה לאף אחת מהמפלגות בארץ: שנתיים של הכנה לביצוע חריש שטח עמוק, פעילים שחיים באמת את הרשת וסביבה מקוונת שרחוקה שנות אור (או, בעצם, הקלקת עכבר אחת) ממה שקיים באינטרנט העברי. זה קצת לא כוחות.

גם מיקי איתן מהליכוד, מהפרלמנטרים הישראליים הבודדים שחיים את שנות ה-2000 הדיגיטליות ושמריץ לאחרונה קמפיין רשת מעניין, לא יוכל לעזור למפלגתו בשלב הזה. אם עד עכשיו הליכוד (וכל המפלגות האחרות, לצורך העניין) לא בנה ולא עשה כלום באינטרנט, הוא לא יוכל לבנות יותר מאשר פסאדה של קמפיין עד הבחירות הקרובות.

דב חנין, המועמד שהפתיע גם את תומכיו לראשות עיריית תל אביב, נהנה מקמפיין אינטרנט עממי ומוצלח שהצליח לגרום לזיעה קרה ונדודי שינה בקרב אנשי חולדאי – אבל לא הצליח להגיש לו את המשרה הנכספת. מסתבר שכדי לעבוד מהשטח לא מספיק לעבוד עם כלי השטח הטוב מכולם, האינטרנט, אלא צריך גם זמן. איפה השטח של הליכוד, העבודה או קדימה? עוד לא באינטרנט. לא בבחירות האלו.

באנרים באתרים זה נחמד, ובטח יעזור לתעשייה ברגעיה הקשים, אבל המרחק בין זה לבין הקמפיין שאובמה בנה ברשת הוא כמרחק בין ההבטחות שיהיו על אותם באנרים למציאות. אתם יכולים להתכונן: מיליון טוקבקיסטים להשכיר שיריבו ביניהם בלי שזה יעניין – או ישפיע – על כלל הציבור ושכפול אינטרנטי של תשדירי הטלוויזיה, המודעות והעלונים שיטנפו את הסביבה ואת התודעה בחודשיים הקרובים. אתם יותר ממוזמנים להתייחס לכל זה כמו עוד סוג של דואר זבל: קצת מעיק, אבל נשכח שניה אחרי שלחצנו Delete.

(פורסם בידיעות אחרונות)

הקטע שלהלן הופיע בבלוג של דרור פויר “החיים בהיר”. הקטע עוסק בכינוס מרכז הליכוד התוססגוני. למעשה, הציטוט נלקח משתי פיסקאות שונות, אבל ההלחם מקפיץ עוד יותר את איכותו.

בפינה אני מבחין ברוני מאנה מדבר בטלפון כשידו תחובה עמוק במכנסיו. הרבה אנשים עוד ילחצו את ידו הערב מבלי לדעת איפה זו הייתה.……. אני יוצא החוצה לנשום אויר. אלפרון, שמסתובב עם שלושה ילדים, אולי נכדיו, לוחץ את היד של רוני מאנה, אותה היד לחצה שניה קודם את ידו של המפכ”ל לשעבר אסף חפץ. רק הליכוד יכול.

ההודעה לעיתונות שלהלן נשלחה הבוקר על ידי פרטנר. היא מתייחסת למה שכבר נרמז עליו במעועמם בבלוג זה ובמקומות אחרים, קרי פ.צ. בלוגים, ומובאת כאן כלשונה:

חמישה מהבלוגרים הפופולאריים בישראל יעברו לכתוב באתר orange

נבחרת הבלוגרים מורכבת מהבלוגרים המובילים והבולטים בישראל. ביניהם: יאיר רוה, דבורית שרגל, עידו קינן, בועז כהן, גדי שמשון ועוד. הבלוגים הפופולאריים נשארים עצמאיים ויפעלו בפורטל החדש orangetime

orange תשיק בקרוב את הפורטל orange time, אתר הבידור הגדול ביותר בתחום בישראל,  המיועד לכלל משתמשי האינטרנט. לראשונה, יוצע לציבור הרחב פורטל תוכן עשיר בתכני פרימיום, מספקי התוכן המובילים בעולם ובארץ. האתר יתמקד בתחומי הסרטים, הסדרות, המוסיקה והמשחקים. בנוסף למיטב התכנים, יוצעו באתר גם שירותי קהילה כגון פורומים, בלוגים ותכני משתמשים. במסגרת זו יזמה orange מהלך של אירוח בלוגים פופולאריים, איכותיים ומובילים בתחומם בישראל. מדובר בשורה של בלוגרים איכותיים שפעילה ומוכרת במשך שנים ברשת הישראלית. ב- orange הדגישו כי הבלוגים נותרים עצמאיים לחלוטין והשינוי היחיד מבחינת הכותבים הוא הפלטפורמה. הבלוגים ייהנו מתנועת הגולשים הרבה באתר orange.
(המשך…)

גם היום, כששני אנשי אינטרנט נפגשים, יכול המשפט הישן הזה להפציע. “האינטרנט הזה? עזוב, זה לא ילך”. בדרך כלל תלווה האמירה בגיחוך הדדי, מקבילה מעולם האמיתי ל”פחחחחחח” הידוע של הטוקבקים. אפשר לקרוא לזה “לפחוח” (1).

פוחחי האינטרנט נוהגים לפחוח את המשפט הנ”ל כסוג של “מלח מים” נגד עין רעה. זה לא שאין אפילו היום אידיוטים שסבורים שהאינטרנט הזה, של הצעירים, זה לא ילך. יש כאלו, עובדה: רק בכנס ראש פינה האחרון היה דיון שעסק ב”רשתות הטלוויזיה המשתלטות על האינטרנט“. בדיוק, פחחחח. אבל חוסר ההבנה הממסדי, ההתעלמות הנפשעת של התקשורת הישראלית לכל אורך שנות התשעים ממהפכת האינטרנט (ונאמר בעדינות – זה לא שהמצב היום מזהיר) והקושי הכלכלי לעשות אינטרנט בעברית הפכו את המשפט העתיק גם לקריאת תיגר מלאת ששון, בנוסח “לא ילך, מה? חכו חכו”.

בראשית ימי האינטרנט זו היתה התחושה השלטת. זו לפחות היתה ההרגשה שלנו – לא רק מהתקשורת אלא גם מחברים, שכנים, משפחה. זה נחמד, זה מגניב, אבל בשביל מה זה טוב. הפער הענק בין מה שראשוני העובדים והמשתמשים באינטרנט ראו בה, לבין ההמון הלא מודע והלא מתעניין היה נדמה כבלתי ניתן לגישור.

לא היו הרבה אתרים באותם ימים. באחת הגלישות הראשונות לאתר wired, הלהיטון של המתלהבים מהרשת בשנותיה הראשונות, כשקו הטלפון הביתי מושבת לצרכי חיבור איטי להחריד, שאלה אותי בת הזוג דאז אחרי שהציצה במסך רווי אוטופיית הרשת העתידנית: תגיד לי רגע, אבל ברצינות. באמת נראה לך שזה העתיד? שכל, כל האנשים ישתמשו במחשב לעוד דברים חוץ מעבודה, ויגלשו וישלחו מיילים? שהאינטרנט הזה, זה ילך?”.

התשובה שנתתי לה היתה כמובן חיובית, מלאת עזוז, גבורה וביטחון עצמי, ובדיעבד מדוייקת להפליא. אבל התשובה האמיתית, האינסטינקטיבית שלי, שלא נאמרה, היתה: “לא יודע, אבל מקווה”. כשאני משתמש היום בקלאסיקת ההלעגה הזו זה לא רק כי האינטרנט ניצחה בענק, גם אם לרזי ברקאי זה עוד לא ברור. זה גם כדי לאשר לעצמי שוב ושוב את העובדה שהיום, כמו אז, זו שטות גמורה. זה בטוח ילך, האינטרנט הזה, כי מתי שהוא יגמר לו הכוח מלרוץ.

(פורסם בידיעות אחרונות, 17/10/08)

(1) TM דורה קישינובסקי

יש רגעים בהם נדמה שהעולם הוא באמת כפר אחד גלובאלי, ושהמשותף בין בני האדם מכל האומות רב על המפריד. רגעים יפים, נאצלים, מלאי חמלה אינסופית ואחווה למין האנושי. רגע כזה היה לי כשראיתי את הגרף הבא מתוך בלוג התרבות/גרפים המשובח GraphJam:

במסגרת יחסי הציבור לפסטיבל הטלוויזיה והמדיה הדיגיטלית בראש פינה שיערך בחודש הבא , התפרסמו היום כמה מהפאנלים שיהיו בפסטיבל. את הציטוטים העתיקו הכתבים הרלוונטיים בשקדנות המקובלת. הנה אחד מהם, לדוגמא: "מאקו-רה עם האינטרוויזיה?", הוא שמו של הדיון שייערך על רקע כיבוש האינטרנט על ידי גופי השידור הטלוויזיוניים."

אני רוצה רק לציין שהכיבוש משחית, ושאני מקווה שאבי ניר יתגלה ככובש הומני (באיור: כיבוש אמריקה על ידי גופי השידור הספרדיים).

כלומר, רבאק, יש אנשים בתעשיית הטלוויזיה - עבדתי בה לזמן קצר לפני שבע שנים, טוב אחות זונה ולהיות בגולאג מלחזור לשם, למרות הכסף הטוב - שבאמת חושבים שאתרים כלשהם, גדולים ככל שיהיו, אכן מהווים "כיבוש" של האינטרנט. ויש עיתונאי מדיה שמעתיקים את הקומוניקט בחדווה.

עוד מהפאנלים הצפויים: ""ברברים בשער – טלוויזיה עצמאית באינטרנט", יבחן האם הבלוגים המשודרים יהפכו אי פעם לאלטרנטיבה לתוכן הטלוויזיוני המקצועי.". זה צריך להיות הפאנל הקצר בעולם: עולים על הבמה, מציגים את הנושא, המנחה אומר "לא" ואפשר לצאת ולשבת בבית הקפה ולעשות עיניים לארז טל.

גילוי נאות: לפני כחצי שנה היתה מחשבה מצד מארגני פסטיבל ראש פינה לעשות פסטיבל לדיגיטל בלבד, ונוהלו איתי כמה פגישות לגבי עריכה שלו. העניין, כמו שאומרים, לא הסתייע. כמובן שזו הסיבה היחידה שאני מכחיש את כיבוש האינטרנט בידי גופי השידור הטלוויזיוניים.

פחחחחח. 

והעובדה מהתחת הזו מופיעה בכתבה הכלומית על פתיחת אפל סטור בתל אביב. לי נודע שטוב שלא עשיתי מנוי לעיתון.

(מינכן, סי"צ) עידו קינן, "אחד הבלוגרים החשובים בישראל" (העיר, שם, שם) וזבבירי מדיה גרופ מסינט פטרסבורג הודיעו היום על הצטרפותו לקבוצה. קבוצת זבבירי מדיה גרופ עוסקת בנדל"ן מניב ופרוטוקשן בשלושים חנויות נוחות ברחבי ברית המועצות לשעבר, כמו גם בטכנולוגיית P2P לצרכי צפיה וביקורת. קינן כזכור פרש מכלכליסט, שם שימש. בהודעה לעיתונת מסר קינן "אני שמח וגאה על הצטרפותי לזבבירים. שנים חלמתי על יציאה מהשירות הציבורי כדי לעשות לביתי במגזר הפרטי, ואני משוכנע מעל לכל ספק שבקבוצה יובאו יכולותי המקצועיות לידי ביטוי נאות ורווחי לכל הצדדים". דובר הקבוצה מסר "פחחחחחחח".

יש אישור להשמש בתמונה לצרכי יח"צ

גם אני קראתי בדאגה את המודעה מטעם הקמפיין של חולדאי (*), שמצטטת את שלי יחימוביץ ותוקפת את עצם הרעיון של היות דב, קומוניסט פשקרב חולירע כנראה, ראש העיר הבא של תל אביב. בדקתי את הנושא (גם כן בדאגה), וביררתי סופית ולכן אני שמח להצהיר זאת: אין מצב שחנין יחלק את ירושלים. ניצלנו.

עכשיו אפשר לדבר על הבעיות של תל אביב?

(*) לטובת מי שהקישור לא עובד לו - זו המודעה של “תושבי תל אביב”, כלומר הקמפיין של חולדאי:

אחד מתלמידי בקורס “ניהול זהות מקוונת” באוניברסיטת באר שבע העלה לרשת את הבלוג Shtrudel BGU. תוכלו למצוא שם מידע כמו איך לזהות סנדביץ’ ישן בקפטריה, וחשיפה מצולמת של הדרך בה ארומה באוניברסיטה מכינה ממחזרת קרואסוני שקדים.